פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3000 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - התעלומה מתחילה להתבהר... בלו-בלו
אני צריכה להתקשר אליה. אני צריכה להתקשר. צריכה להתקשר. להתקשר. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אני יודעת שזה הדבר החכם לעשותו. אני מוכרחה לדעת סוף סוף את האמת. אני רוצה לדעת מתי זה התחיל, יותר מאשר מתי זה נגמר. אני מקווה ללמוד שלפחות התחלנו את ההריון ללא הבגידה הזו. לא יודעת מה אעשה אם לא. דווקא הפרט הזה חשוב לי. אני רוצה לשמוע במפורש שהרומן הזה באמת התקיים, שאני לא סתם מדמיינת דמיונות ומעלילה עלילות שוא. אפילו שאני יודעת שאני צודקת, אפילו שארז כבר כמעט הודה באמת כל כך הרבה פעמים, עדיין אני צריכה לשמוע אותה. עד אז עוד יש לי תקווה מדומה שהכל פרי דמיוני, שאני עושה לו עוול. אני גם רוצה לקבל את הסליחה המגיעה לי, ואם לא ממנו אז ממנה. זה טפשי, אבל כך אני מרגישה.
אני יודעת שאין ברירה ובכל זאת אני מפחדת. אם אתקשר אליה היא עלולה להכחיש ואז להתקשר אליו. במקרה כזה גם לא אקבל את האמת וגם אסבול שוב מהדרמות שירקח עבורי. אין לי כבר כוחות להתמודד עם זה. אין לי כוחות בכלל.
אני מנסה לדחות את ההכרעה. בינתיים אני עוד לא יכולה להתקשר כי אין לי את הטלפון שלה.
השלב הראשון הוא להשיג אותו. אני יודעת את שם המשפחה שלה. אני יודעת את עיר מגוריה. אני מנסה לחפש באתר של 144 אבל לא מוצאת שום סלולרי על שמה, והטלפונים הקוויים שמופיעים שם בעיר שלה שייכים לאנשים שאני לא מזהה. יתכן שאלו הוריה אבל אני לא יודעת בוודאות. אני יכולה כמובן לנסות אחד אחד ולבקש לדבר עם שלי אבל ממש לא מתחשק לי. אני מדמיינת שיחה הזויה כזו בראשי:
"שלום, אפשר לדבר עם שלי?"
"מי רוצה אותה בבקשה?"
"תמר"
"ומי את בשבילה?"
"אני אשתו של המאהב שלה ואני רוצה לבדוק ממתי בדיוק הם מזדיינים."
"אין בעיה, אני כבר מעביר לך אותה."
ודאי שאני יכולה סתם לומר שאני חברה שלה ואף אחד לא יחשוד. איכשהו זה כלל לא עולה על דעתי. אני מחליטה להשיג את המספר באופן ישיר. אפשרות אחת היא להתקשר לחברה שלה שאת מספרה דווקא יש לי. הן נפגשו בסדנא שלו. בחורה נחמדה. רצתה לארגן קניית מתנת יום-הולדת לארז והתיעצה איתי מה לקנות. גם זה לא נראה לי פתרון טוב דיו. הן חברות טובות. לא ברור לי מה היא יודעת על הרומן הזה בעצמה. אם אספר את האמת הרי שהיא לא תרצה להעביר לי את המספר מבלי לברר קודם עם שלי. אני לא מצליחה לחשוב על תירוץ טוב מספיק כדי לקבל את המספר. מסתבר שאני אכן שקרנית גרועה.
אני נותרת עם אפשרות אחת בלבד. לחפש בסלולרי שלו כשהוא לא שם לב ולשלוף משם את המספר. גם זו אפשרות בעייתית. קודם כל הוא יכעס מאוד אם יגלה שחיטטתי בטלפון שלו. לא פשוט להעלים שנים בהן כיבדתי את פרטיותו. נכון שכרגע הוא איבד כל זכות לפרטיות ויש לי זכות מוסרית מלאה לפתוח הכל, אבל דפוסים ישנים לא נעלמים ביום. בעיה נוספת היא הבעיה המעשית – איך בדיוק לעשות את זה. הוא עדיין דבוק לסלולרי שלו והולך איתו לכל מקום, גם לשירותים. מעבר לזה שעובדה זו מטרידה בפני עצמה, היא מקשה מאוד על האפשרות שאוכל לבצע את תוכניתי. אני מחליטה לחכות בסבלנות להזדמנות שתצוץ. אולי יום אחד הוא יהיה זהיר פחות. הצפיה הזו מורטת את עצבי מחד, אך נותנת מרגוע זמני מאידך. יש לי תוכנית פעולה, אני לא מוותרת, אני אמנם דוחה את הביצוע שלה, אבל זה לא בגלל פחדנותי, זה כורח המציאות.
ההזדמנות לא מאחרת להגיע. באחת השבתות נויה מתעוררת בחמש בבוקר וארז מתנדב לקום אליה. אני מקבלת את הצעתו בשמחה, למרות שלא לשינה כוונתי. העייפות והתשישות שלו אכן עושות את שלהן, והוא שוכח לקחת את הנייד איתו, משאיר אותו לבדו על השידה שליד המיטה. כשהוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת כדי שאוכל להמשיך לישון, אני מתיישבת במיטה באחת. זו ההזדמנות שלי. הזדמנות אחת ויחידה. אני שולחת יד לשידה ולוקחת את הטלפון. אני מרגישה בזויה כל כך. רע לי להפר את האמון שלו דווקא כאשר הוא מתחשב בי ועושה מעשה טוב. אני יודעת שמגיע לו, שהוא שיקר שקרים גרועים בהרבה והפר את אמוני באופן איום, שיש בזה אפילו צדק פואטי. אבל ככה אני מרגישה. מגעילה. חמש דקות תמימות ומסוכנות אני מבזבזת כשהטלפון בידי. הוא הרי יכול להיכנס כל רגע באמתלה כלשהיא ולחפש את הטלפון. נויה יכולה להרדם והוא פשוט יחזור לישון. אני מחליטה לנצל את ההזדמנות הזו. לא בטוח שתהיה אחרת. אני מתחבאת מתחת לשמיכה ומחפשת. תחילה אני לא מתאפקת ובודקת הודעות נכנסות ויוצאות. הוא מחק את כולן. אני מחליטה להתמקד במטרה ושולפת את המספר שלה. הנייד שלי מחוץ לחדר אז אין לי איך להכניס את המספר לזיכרון שלו. אין לי גם שום כלי כתיבה בחדר השינה. אני מנצלת את הדבר היחיד שיש לי תמיד – הזיכרון שלי. מבט אחד במספר והוא חקוק בזכרוני. לצערי גם אם ארצה לא אוכל למחוק אותו. לזיכרון שלי אין פונקצית מחיקה.
מרגע שהמספר בידי אין לי עוד תירוצים לדחות. פתאום אני תופסת רגליים קרות. אולי זו טעות? מה אם יש כאן אי הבנה איומה ואני סתם אסבך אותו? הרי זה לא באמת יכול להיות שהוא בגד. למה אני לא יכולה להאמין לו שהוא המציא את כל הכתוב?
אין לי מנוח. הימים עוברים ואני מוטרדת, חסרת מנוחה. באחד הבקרים כשארז בעבודה ורק נויה עדה למעשי אני מחייגת את המספר שלה מהטלפון הקווי שלנו, עם מספר חסוי.
"הלו?" היא עונה. אני משתהה לרגע ומנתקת. זו טעות טעות טעות. אני סתם מערבת בחורה תמימה בעניינים שביננו. אני מטורפת לגמרי. אני מאוכזבת מעצמי. פחדנית, פחדנית, פחדנית, אני נוזפת בעצמי. הרי את יודעת שזו האמת. אני מתקשרת שוב. הפעם היא לא עונה. מענה קולי. אני סוגרת ורווח לי. הנה, ניסיתי, פשוט לא יצא.
בימים הבאים אני מנסה שלוש פעמים, פעמיים מענה קולי ובפעם השלישית היא עונה בעצמה. אני שוב מנתקת. פיספסת את ההזדמנות שלך, אני כועסת על עצמי. היא מבינה שיש כאן איזה נודניק והיא לא תרצה לענות למספרים חסויים. אני מפחדת שאם אתקשר מהבית או מהנייד שלי היא תזהה את המספרים – יתכן שארז דיבר איתה מהבית, ומספר הנייד שלי עוקב לזה שלו.
"אולי היא לא מחכה לעוד טלפונים מנשים של המאהבים שלה," אני חושבת במרירות, "רק בבעלך היא היתה מאוהבת, אז היא כן עונה לפעמים למספרים חסויים."
שבוע שלם שאני מתאפקת ולא מחייגת את המספר שלה. אני מפחדת שהיא באמת תחשוב שיש לה מטריד סדרתי ואז לא יהיה לי שום סיכוי. אני יודעת שבפעם הבאה שאתקשר והיא תענה אהיה מוכרחה לדבר, יהיה מה שיהיה. אני צריכה להתקשר רק כשאהיה אמיצה מספיק כדי לעמוד בכך. שבוע שלם שבו אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. להתקשר לשלי. להתקשר לשלי. להתקשר לשלי.
בוקר אחד ולא מיוחד, כשנויה הבוכיה על כתפי, אני מתקשרת. ללא שום הכנות מוקדמות. ללא שום תכנון מה אומר לה. היא עונה. אני שואפת אויר, מסיטה אצבע סוררת מלחצן הניתוק.
"שלום," אני אומרת לאט, קולי מלעלע וצרוד, "שלי?" כאילו ישנה אפשרות אחרת, כאילו אני מקווה שהתבלבלתי במספר וזו מישהי אחרת.
"כן?"
"זו תמר." אני לא מפרטת איזו תמר. לא אומרת שאני אישתו. כאילו ישנה רק תמר אחת בעולם.
"כן, במה אני יכולה לעזור לך?" היא אומרת בקול מעושה שמנסה להשמע חביב. היא מופתעת. והיא מזהה אותי. זה ברור כל כך. גם לה יש רק תמר אחת.
"רציתי לדבר איתך," אני אומרת, המילים יוצאות מפי בקושי רב.
"בקשר למה?" היא שואלת.
אני טועה. בכל זאת אני טועה. היא חושבת שיכולות להיות כל מני סיבות בגללן אני יכולה לרצות לדבר איתה. אוי אלוהים מה עשיתי. אני משתהה.
"הלו?" היא אומרת.
זה מוכרח להיות נכון, מוכרח להיות נכון, מוכרח להיות נכון. מוכרחה להיות אמיצה אמיצה אמיצה.
"שמעתי שמועות לא נחמדות עליך ועל ארז ורציתי לברר איתך מה בדיוק הסיפור." זהו. זה נאמר. באמת. לא בראשי. אין דרך חזרה.
אני שומעת אותה משתנקת בצד השני. אלוהים, הכל נכון.
"לא עכשיו," היא אומרת בהחלטיות. חצי שניה לקח לה לאסוף את עצמה. "זה לא זמן מתאים לי. אני צריכה להיכנס לשיעור."
שיעור? אני תוהה. בכל הזמן הזה דמיינתי אותה עדיין כחיילת. שיעור. בטח. הרי סביר שהיא כבר השתחררה מהצבא והתחילה את לימודיה באוניברסיטה. רק עבורי הזמן עמד מלכת. שיעור.
"אז מתי כן נוח לך?" פתאום אני החלטית ולא מוותרת. כוחות חדשים ממלאים אותי.
"תתקשרי בשתיים. אז תהיה לי הפסקה." היא מנתקת. אני מביטה בשעון. השעה עכשיו 11:30. יש לי שעתיים וחצי לחכות כדי לגלות כיצד בדיוק נהרסו חיי. פרק זמן בו אני צריכה למצוא מי ישאר עם רותם ונויה כדי שאוכל לנהל את השיחה הזו בפרטיות מלאה. אסור שרותם תשמע מילה ממה שיאמר בה.
אני נבהלת פתאום. ומה אם היא תגלה לארז על השיחה הזו? מה יהיה אם הוא שוב ישבר ויתמוטט וינהג בעיניים עצומות? ללא מחשבה אני מתקשרת אליה שוב, הפעם מהנייד שלי. כבר אין לי מה להסתיר. היא עונה, למרות שהייתה אמורה להיות בשיעור.
"זו שוב תמר," אני אומרת, "אני מבקשת ממך, אם יש לך עוד איזשהו מצפון כלפי, לא לומר מילה לארז על השיחה הזו. אני רוצה שהוא ישמע את זה ממני." היא מופתעת, אבל מסכימה. אין לי מושג מה שווה ההבטחה שלה, אבל אין עוד דבר שאני יכולה לעשות כרגע. מאוחר מדי. התוכנית שלי כבר קורמת עור וגידים.
אני מתקשרת לאמא של ארז, ממציאה פגישה דחופה וחשובה באוניברסיטה, ומבקשת שתקח את רותם מהגן ותשאר עם שתיהן שעה, עד שארז יבוא. אני שונאת לבקש ממנה אבל היא היחידה מלבד שנינו שיודעת איכשהו להזריק. היא מסרבת כצפוי.
"אני לא יכולה להיות אצלכם. לא נעים לי שם."
אני לא מתווכחת, מנסה למצוא פתרון. "אז אולי תקחי את שתיהן אלייך וארז יקח אותן ממך?"
"אני לא יכולה לשמור על נויה אצלי. היא מקלקלת לי את התוכי. כשהיא בוכה זואי מחקה אותה ובסוף הוא יצרח כל היום במקום לדבר. לקח לי המון זמן ללמד אותו לדבר ככה."
אני לא מוותרת הפעם, אין לי ברירה. אני מתחננת שוב ושוב ושוב עד שכבר נמאס לה והיא מסכימה. אני מאכילה את נויה ומחליפה לה, כדי שתהיה לאמא שלו מינימום עבודה ולא תזעיק אותי באמצע. היא כבר עשתה את זה עם רותם לא מעט פעמים, ופעם, בתואנה של כאב גב, אף הגדילה לעשות ואיימה שהיא מזמינה אמבולנס ומשאירה את נויה ללא השגחה. אני נחושה לפנות לשיחה הזו את כל הזמן שידרש.
בשתי דקות לשתיים הן מגיעות. אני מנשקת את רותם ואומרת שאני יוצאת מייד. אמא שלו מעקמת את פרצופה. היא קיוותה שאספיק למדוד סוכר ולהזריק. אני מתעקשת שאני ממהרת, מורה לה למדוד סוכר עכשיו ולהתקשר לארז.
בשתיים וחמישה אני בחוץ, מקווה ששלי תסכים לענות לי למרות האיחור הקטנטן הזה. ליבי דופק בפראות. אני עומדת לגלות מה באמת התרחש בחיי בחודשים האחרונים.
אני מתקשרת. היא עונה. לא ממציאה תירוצים יותר, אבל לא ממש מוכנה לדבר.
"אני יודעת שהיה בינכם רומן," אני אומרת ללא שום הקדמות, בניגוד לכל השיחות איתה שדמיינתי עשרות פעמים בראשי. "יש לי פשוט כמה שאלות שארז לא מוכן לענות עליהן ואני צריכה לדעת."
היא שותקת.
"אני לא באה להטיף לך מוסר," אני אומרת, זה לא מעניין אותי. אני רק רוצה לדעת כמה פרטים, בעיקר מתי זה התחיל ומתי זה נגמר."
היא עדיין לא מודה בכלום, הנאמנות שלה כלפיו, זה ברור. אני מבינה שאצטרך לדרבן אותה לדבר.
"בטח הוא אמר גם לך שאת הסקס הכי טוב שהיה לו ושהוא מעולם לא אהב כך." אני מנחשת כאן. אני גם משתמשת במילותיו, משתדלת להתנסח כמוהו. אני מצליחה, פשוט כי גם לי הוא אמר את אותם הדברים בדיוק, אי אילו שנים אחורה. בתמימותי חשבתי שישארו נכונים לנצח, כאילו שזו תעודת הדוקטורט שלי, משהו כתוב וחתום שאפשר למסגר ולתלות על הקיר. אני אומרת את דברי כלאחר יד, כאילו הוא שיקר לה, למרות שברור לי שכשהוא אמר לה אותם הוא התכוון לזה, וזה כואב לי מאוד. אבל היא לא מכירה אותו היטב, ודברי עושים את הרושם הדרוש. לעשרים שנות חיים משותפים יש בכל זאת משמעות.
"או מיי גוד" היא אומרת ומשתתקת. שתינו שותקות. "זה התחיל בספטמבר הלפני אחרון," היא אומרת.
"סדנת הטבע," אני ממלמלת. "הלילה". היא מאשרת. חרב מפלחת את ליבי. זה היה. זה קרה. זה לא פרי דמיוני. אני קורסת. זה התחיל עוד לפני שדיברנו על הריון אפילו.
"אבל לא שכבנו אז. רק בינואר התחלנו לשכב."
ממש אחרי שדיברנו על עוד ילד. מקסים.
"מתי הייתם נפגשים?" מישהי שואלת בקולי.
"כל יום שישי."
אני נדהמת. על ימי שישי לא חשבתי. הוא אמר לי שהוא מלמד אז.
"את יודעת מי החליף אותו?" אני שואלת.
"אף אחד," היא עונה בתמיהה, "הוא אמר לי שזה היום החופשי שלו."
"מה פתאום?" אני עונה, "שנים שיש לו קורס קבוע בימי שישי."
היא שותקת, מבינה שהוא שיקר גם לה. כשאנחנו ממשיכות את השיחה מסכת השקרים שלו הולכת ונפרשת, סופה לא נראה באופק.
"איפה הייתם נפגשים?"
"אצל אמא שלו."
"זונה," אני לא מתאפקת, "מתאים לה לשתף איתו פעולה בבגידות שלו." שנים שהיא לא סובלת אותי. חשבתי שלפחות מרותם אכפת לה. אין לה טיפת מוסר. מה אני מתפלאת בכלל.
"חוץ מהשבועות שהוא היה בחו"ל. אז לא נפגשנו," היא מוסיפה פתאום.
"בחו"ל? חוץ מטיול משפחתי הוא לא היה בחו"ל בזמן הזה. אולי בעצם הוא שיקר לי והוא כן היה," אני מוסיפה. "אבל לא היו שלושה לילות רצוף שהוא לא היה בבית, ותמיד הוא היה בשישי."
"או מיי גוד" היא אומרת שוב, מנסה לעכל. לא נעימה ההרגשה שאהובך שיקר לך.
"הוא נתן לך תליון ליום ההולדת?" אני משנה נושא פתאום.
היא מופתעת. "הוא נתן לי צ'ק."
"צ'ק?" הפעם אני מופתעת. הוא עוד העז לחלק לה כספים כאילו הוא איזה תומך עשיר והיא הזונה שלו. "על איזה סכום?"
"אני לא זוכרת," היא מתחמקת.
"בערך?" אני לא מוותרת.
"1500 ש"ח."
"אשמח אם תחזירי לי את הכסף," אני אומרת, "אני צריכה את הכסף הזה, ביחוד עכשיו שאחרי מה שקרה לא ברור לי אם אני רוצה להישאר איתו. זה גם לא לכבודך לקחת אותו בכלל."
"אני אחזיר," היא מבטיחה, "בטח."
"מתי זה נגמר?" אני נזכרת לשאול.
"בדיוק שנה אחר כך, לפני סדנת הטבע."
אני קולטת שהיא משקרת לי. לא ברור לי מדוע. "זה לא מדוייק," אני אומרת לה, "אני יודעת ממנו שהיה בינכם משהו גם אחר כך." אני משקרת ללא כל נקיפות מצפון. היא לא יכולה לדעת שאני משקרת – לא הוא גילה לי, זה מה שקראתי בבלוג שלו.
"זה נגמר לפני הסדנא," היא אומרת, "אבל אז הוא היה נורא מדוכא. הוא הסתיר ממך. לא רציתי שהוא יפשל, הסדנא הזו מאוד חשובה לו. אז הסכמתי להמשיך גם אחר כך."
אני נזכרת שהוא באמת היה מדוכא. זה היה בדיוק כשהתגלה ה-CMV בהריון. חשבתי שזה מזה. הוא אמר שלא. חשבתי שהוא לא רוצה להלחיץ אותי ולכן משקר. איזו מטומטמת אני.
"אני יודעת שאת סיימת את הרומן הזה. את יכולה להגיד לי למה?" סוף סוף אני מגיעה לעיקר.
"בגלל ההריון," היא אומרת, "זה כבר היה יותר מדי בשבילי." נויה שלי המצילה. "הוא בא ואמר לי שגילית לו שאת בהריון והוא המום."
אני כועסת. אני רותחת. איזה מניאק הוא. היא היתה הראשונה שידעה על ההריון מלבד שנינו. ממש לא הבחירה הראשונה שלי. לא הבחירה שלי בכלל. משום מה דווקא זה מפריע לי. אני זועמת על שהוא הפך את נויה המתוקה שלי להריון לא רצוי. אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה קודם. הרי מה הוא היה יכול לומר לה, "אני אוהב אותך אבל מנסה להכניס את אישתי להריון?" הרי היא ממילא היתה שומעת על ההריון הזה.
אני נסערת וכבר לא מסוגלת לחשוב בהגיון על מה שאני אומרת לה. כל שעולה בדעתי אני שופכת.
"הוא זה שרצה את ההריון," אני אומרת לה, "הוא זה שלחץ לעוד ילד. אני דווקא פחדתי, מכל מני סיבות רפואיות. את יודעת כמה הוא יכול להיות משכנע," אני מוסיפה באכזריות. לא הייתי מוכרחה לומר לה את כל זה. "לא היה לו כיף לזיין רק בשביל להוליד ילד. זה לא ספונטני. אז הוא חיפש לעצמו משהו מהצד. ממש מקסים מצידו."
"או מיי גוד" היא אומרת ומשתתקת. הפגיעה שהיא חשה עוברת אפילו דרך הטלפון.
אני לא מתחשבת בה. אני לא רוצה להתחשב. אני באמצע התנופה, מוציאה כל מה שיש לי מהימים הללו. "כל זמן הרומן שלכם ניסינו להיכנס להריון. היה עוד הריון לפני זה של נויה. הריון שלא הצליח. לוקח הרבה זמן להיכנס להריון." היא לא חשבה על זה, ברור שזה לא עלה על דעתה. ההריון מבחינתה התחיל כשהוא סיפר לה. היא לא חשבה שהוא רוצה ממני עוד ילד. "הוא ידע עוד לפני שאני בהריון, הוא זה שהסתכל על מקל הבדיקה, אני פחדתי והייתי לחוצה." זו האמת, רק שלא הייתי מוכרחה לשתף אותה באמת הזו. לא אכפת לי כלל שאני פוגעת בה, שלא כהרגלי אני אפילו לא מבחינה שאני ממשיכה לפגוע. רק על הכעס שלי אני חושבת.
"בחיים לא הייתי עושה איתו ילד אילו הייתי יודעת על הבגידה הזו," אני מוסיפה, "יש לך מזל – את יכולה לחשוב עליו כעל רומן נעורים חולף. אני צריכה להתקע איתו לכל החיים – הוא אבא של בנותי."
"או מיי גוד."
או מיי גוד. אני צריכה להתחרות בילדה שכל משפט שני שלה הוא "או מיי גוד". מעולם לא הייתי זקנה כל כך.
"אני מצטערת," היא אומרת לפתע, "אני לא יודעת אם זה אומר לך משהו אבל אני באמת מצטערת שזה קרה."
"זה משנה לי, תודה, לפחות את מתנצלת." ובאותו הרגע זה באמת משנה לי. מישהו לפחות מבקש סליחה, גם אם לא זה שרציתי.
"אני אפילו לא יכולה לכעוס עלייך," אני ממשיכה ומוסרת פרטים מיותרים לגמרי, "הייתי במצב דומה. כך התחיל הקשר שלנו. היתה לו חברה כשהכרתי אותו. הוא גר איתה. גם אני עזבתי אותו אותו והוא שיכנע אותי לחזור, ואז עזבתי אותו שוב, ממש כמוך, והוא התמוטט. אחר כך הוא עזב את הבית ומאז אנחנו יחד." אני כל כך שקועה בעצמי עד שאני לא מבחינה שלמרות שאני נחמדה אליה, דברי לבטח פוגעים בה. הרי בשבילה הוא לא עזב את הבית. פשוט נתן לה ללכת.
"אני מוכרחה לסיים," היא אומרת, "אשמח לדבר איתך מחר, כמה שתרצי."
אני מקבלת את דבריה כפשוטם, לא מעלה בדעתי שיש לה תוכניות משלה. "אני אשמח," אני אומרת לה, "יש לי עוד המון שאלות, ובטח יהיו עוד."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים אצלנו זה יותר בכיוון של אוומייגאאאאד קטניפ
(אבל עם צרות יותר קטנות ;)
וואו... קראתי עכשיו את כל הפרקים בבת אחת.
כ"כ מרגש, והכתיבה שלך פשוט נהדרת. אהבתי במיוחד את הפרק של ההתכתבות של בלו וארגורן, ואת הפרק הזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים :-) בלו-בלו
-
-
לפני 14 שנים ארז שבר את ליבי טוטאלית. לרסיסים. אנקה
-
לפני 14 שנים או מיי גוד אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים ת-ו-ד-ה!! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים OMG :-) ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אכן... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים וואוו! את אלופה! כיפה אדומה
בהחלט עניינים מתחילים להתבהר! סופסוף מישו מתנצל פה....
אני מחכה שארז יודה, נראה אותו גבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
