פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2623 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - פרק נוסף (מדבר על פסח אבל שיהיה. גמר חתימה טובה!) בלו-בלו
שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא. השנה אין לי שום כוחות להתמודד עם ליל הסדר אצל הורי. לא נעים לי לסרב כדי לא להשאיר אותם לבדם בחג, אבל כשהם מודיעים לי שהחליטו לחגוג השנה בבית מלון אני מחליטה שלשם שינוי אעשה מה שנוח לי. באופן מפתיע אמא של ארז מזמינה אותנו לסדר אצלה. זו הפעם השניה שזה קורה מאז שאנו מכירים. השנה ההזמנה שלה חגיגית במיוחד. דוד של ארז משתחרר מהכלא. הוא בילה שלוש שנים במעשיהו על מתן שוחד. לא נראה לי שהוא הטיב את דרכיו אחרי האפיזודה הזו, אבל למד להכין מוסקה ממש מצויינת, כך שהמאסר לא היה לשוא. רק אנחנו מוזמנים לסדר, אפילו קרן לא מוזמנת, שכן בעלה אינו יודע על מעללי הדוד הסורר הזה ולכן אינו יכול לחגוג את שחרורו. בתום המשפט קרן בדיוק עמדה להתחתן, ושתי הגרציות תהו איך בדיוק לספר לחתן המיועד על הבושה המשפחתית. לאחר דיון סוער הוחלט שלא לומר דבר. קרן סכמה במשפט המדהים "אם הוא ישאל אם יש לי דוד בכלא אני אגיד שכן. זה לא שקר."
אני מחליטה לקבל את ההזמנה הזו כדי שנחגוג עם רותם סדר כלשהו.
כשאנחנו מגיעים לשם אני מדוכדכת כפי שאני כל הזמן האחרון. השהות בבית ההוא לא תורמת למצב רוחי, ודאי שלא כשאני נאלצת להתבונן כל הערב בספה הלבנה ההיא.
רותם דווקא שמחה לבוא. מבחינתה זו סבתא שתמיד יש אצלה הפתעות. היא ממהרת לכלוב של זואי. יש להם מן משחק קבוע כזה. רותם עומדת מול הכלוב ומבקשת "תרקוד תרקןד תרקוד" במנגינה מיוחדת שהיא המציאה. זואי מציית ומניע את גופו מצד לצד. כשנחה עליו הרוח הוא אומר "רותם רותם רותם" ורותם קופצת בעליצות. אפילו אני לא יכולה להישאר אדישה למשחק הזה.
"רזי, מה היא תרצה לשתות?" אמא שלו שואלת.
ב"היא" היא מתכוונת אלי, למרות שאני נוכחת והיא יכולה פשוט לשאול אותי. ב"רזי" היא מתכוונת אליו. היא לא קוראת לו ארז, רק רזי. היא קוראת לו כך משום שהיא לא סובלת את השם ארז. זה נשמע משונה שאם נותנת לבנה שם שהיא שונאת, אלא שלמרבה הפלא לא היא בחרה את השם הזה. ארז היה אמור להקרא "רן". זה השם שנבחר והוסכם על ידי הוריו. רק שבמהלך הברית אבא שלו התחרט. כשהגיע המוהל להכרזת שם התינוק הוא פתח את התנ"ך באקראי, ואמר מה שהופיע בדף הפתוח – "ארז", בעוד אמא שלו פוערת זוג עיניים המומות אך לא מעזה לומר דבר כדי לא להפוך את הארוע לבדיחה. וכך שמו בישראל נקרא ארז, ארז ולא רן.
כשאנחנו מתישבים לשולחן הסדר אני רואה אותו. מולי ממש. אגרטל קטנטן ובו נוצות אדומות. של זואי. את המכה שאני מרגישה אני לא יכולה לתאר. לכאורה אין כאן שום חידוש, הרי כבר קראתי בדיוק מה הוא עשה עם נוצה כזו, אבל בכל זאת אני חשה שעולמי חרב. כל הסדר עובר עלי בניתוק כזה. אני נוכחת רק בגופי, מחשבותי נתונות לספה הלבנה והנוצה האדומה. אני בקושי שמה לב לרותם ששרה את הקושיות. אני רוצה להטביע את כולי באלכוהול. לכאורה ארבע כוסות אמורות להספיק. אלא שאני פוחדת, חוששת להתמכר. כבר שתיתי הרבה יותר מדי בתקופה האחרונה. אני מתגברת ושותה את המינימום ההכרחי. ארז מתפלא. הוא לא שם לב למצב רוחי העגום.
"בבית את שותה כמו קוזק רוסי, וכאן כמו בתולה פולניה. מה קרה?"
כשהוא אצל אמא שלו השפה שלו הופכת דומה לשלה - עוד סיבה שאני לא אוהבת להיות שם.
אני שותקת.
כשאני מחליפה חיתול לנויה, על הספה הלבנה ההיא, אני מתמוטטת. רואה אותה על הספה עירומה עם התליון שלי ואותו גוהר מעליה. גם כאן בעצם אין חדש, אבל זו פעם ראשונה מאז שקראתי את הקובץ ההוא שאני שם.
אני יוצאת למרפסת להרגע. אני לא רוצה לבכות שם בפנים. אני יושבת במרפסת. שקט כזה מסביב. שום בסים לא דופקים מהשכנים. רק קולות של אנשים מסדרים רחוקים, ודממה. אני נזכרת בסדר קודם שעשינו אצלה, לפני כעשור. כל כך אחרת. היינו אנחנו, עדיין נטולי ילדים, היא, ואחותו קרן. קרן הייתה אז עם החבר התורן, אורי, שסבל מחסכים עמוקים בכל מה שקשור לאירועים משפחתיים בכלל וחגיגת חגים בפרט. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה הגדה של פסח. הסדר מתחיל כששתי הרבניות המלומדות מנסות להסביר לו על ההגדה.
"אז כל הסיפור הזה של ההגדה זה בילבול מוח אחד גדול על יציאת מצריים?" הוא מסכם.
הן מאשרות. כדי להמשיך ולבאר לאורי את ההגדה כהלכתה הן מקפידות לקרוא את כולה, ולשיר את כל השירים. כשאנחנו מגיעים ל"חד-גדיא", בכל פעם כשאנו מגיעים ל"הכה לכלבא" קרן מרימה את ציץ', הפינצ'ר הננסי השחור שבא אחרי פינצ'י שנפטר בינתיים, והוא פוצח בנביחות קולניות מחרישות אזניים.
במהלך כל הערב אמא של ארז מקפידה על מזיגת ארבע כוסות גדולות וגדושות. בעיקר לי. היא מחליטה שהגיע זמן לשכר אותי כדי לראות אילו שטויות אעשה כשאפסיק סוף סוף להיות כל כך רצינית ומרובעת. אלא שנכונה לה הפתעה. הגנים הרוסים שלי מתגברים בקלילות על ארבע הכוסות, ולמעשה אני היחידה מהנוכחים שכלל לא שתויה, כאילו שתיתי ארבע כוסות של מים.
הזכרון הרחוק הזה מצליח לעלות חיוך על פני. וכך פתאום, באמצע הרע, משתלטת עלי שלוה נהדרת כזו. ללא סיבה. אני נושמת, ממש, לראשונה מזה הרבה זמן. ונעים לי. בפנים הבנות שלי. כל כך מוזר להגיד ברבים "בנותי". ואני מרגישה גאוה, שעשיתי משהו. מה שלא יהיה, ואפילו אם חיי יסתיימו עכשיו, יש לי אותן. הן המשפחה שלי. רותם נכנסת וקופצת עלי, וכבר אין שקט, אבל כיף איתה. וכשהיא נכנסת פנימה אני נכנסת אחריה, והרע חודר אלי שוב.
בערב בבית ארז מספר לי על מחמאה שקיבל על כתיבתו בבלוג כארגורן. ואני, ללא כל הכנה, שואלת "נכון שהיית איתה על הספה הלבנה, מול הכלוב של זואי, בדיוק כמו בקובץ ההוא?"
הוא מתפרק לחתיכות. ברגע אחד. הוא בוכה וצועק ליד רותם ונויה. "אני שונא את החקירות שלך, עכשיו את תטפלי בהן," הוא מסנן והולך לחדר השינה לבכות. אני הולכת אחריו.
"מצידי אתה יכול להתפרק ולבכות אחר כך, אבל עכשיו תורך לטפל בהן." אני בקושי מצליחה לסיים את דברי והדמעות חונקות את גרוני. הכאב נורא. אנחנו בוכים שנינו.
"אני שונא את החקירות שלך," הוא אומר שוב, "את הורסת אותי. היה לי כל כך טוב עכשיו ואת שוב קילקלת. אולי עדיף שנפרד אם אנחנו כל כך מזיקים זה לזו. חבל שיש את הבנות כי אלמלא הן אפשר היה להתאבד. אני לא יכול ליפול יותר."
לשם שינוי אני לא נבהלת. "אתה תתאושש במהרה," אני אומרת לו, "אתה פשוט לא רגיל ליפול אז כשאתה נופל זה רע ממש. אני לא פוגעת בך בכוונה. אתה לא מסוגל להודות, אבל אני לא מסוגלת להמשיך הלאה ללא הודאה, זה כל הזמן בראש שלי."
"כל כך רציתי התחלה נקיה עכשיו," הוא אומר, "ואת הרסת."
"שנינו רוצים את אותו הדבר אבל הדרכים שלנו שונות. אתה רוצה למחוק הכל כדי להתחיל מחדש, אני רוצה לדעת כדי שאוכל לשרוד."
"אז מה עושים?"
"אני לא יודעת," אני משיבה. "אתה בכלל אוהב אותי?"
הוא ממש נעלב. "איך את יכולה לשאול דבר כזה? אני נותן את הנשמה בשבילך. קם בלילה לנויה כדי שלא תתעוררי. מנסה כל הזמן לעודד אותך. מה עוד את צריכה?"
"את האמת," אני עונה, "אבל אתה לא מסוגל לתת אותה."
"מה עושים?" הוא שואל שוב, "את רוצה אותי בכלל?"
"אני צריכה לחשוב על זה," אני עונה בכנות, "ואתה רוצה אותי?"
"את כל החיים שלי. אין לי חיים בלעדייך. אני רק לא יודע אם יש לי חיים איתך." פתאום הוא מוסיף "אני לא מסוגל לדבר על זה. אני לעולם לא אפתח את הנושא הזה לדיון."
זה הכי קרוב להודאה ששמעתי ממנו.
"לא עדיף לך שלא אהיה לידך כדי שלא אזכיר לך בנוכחותי את כל מה שאת עצובה בגללו?" הוא שואל.
"זה לא יעזור," אני משיבה. "בין אם אתה לידי ובין אם לא המחשבות על מה שהיה מציפות אותי, וגם הכאב. אני מאוד רוצה לשכוח אבל לא מצליחה."
"אני מרגיש אשם שאת ככה," הוא אומר במפתיע, "מאוד אשם. ואני מבין שאת לא מנסה לפגוע בי בכוונת זדון. רק שהתגובה הראשונית שלי היא כעס. אפילו שזה לא מוצדק."
אני המומה. לא ציפיתי ממנו לתובנות כאלו. לצערי הוא ממשיך לדבר.
"זה לא טבעי שאת לא רוצה לנקום בי. זה אומר שבתוך תוכך את יודעת שאני בסדר, שלא היה כלום."
"אני יודעת שאתה בסדר," אני אומרת, "אבל לא מהסיבות שאתה חושב. היתה לך תקופה חשוכה, אבל בבסיס אתה אדם טוב."
"את יכולה לאהוב אותי גם כשאני נופל? גם כשאני לא בטוח שאוכל להיות חזק יותר?"
"אני אוהבת אותך לא משום שאתה חזק. אתה לא חייב להיות חזק."
הוא נדהם. "מה יש לאהוב בי?"
"אותך," אני עונה בפשטות.
"איך נמשיך?"
"אני לא יודעת אבל כעת אני אופטימית יותר," אני עונה.
"למה? אנחנו מכאיבים זה לזו כל הזמן."
אני מתעלמת מהסמטריה שבדבריו. "כדי שנצליח אני לא יכולה לעשות את כל השינוי לבדי. גם אתה צריך להשתנות. מה אתה רוצה שאני אשנה?"
"כבר שינית," הוא עונה, "אמנם מדי פעם את שוב חוזרת על עצמך, אבל זה בסדר. בדרך כלל את כבר לא חופרת. מה את רוצה שאני אשנה?"
"גם אתה כבר שינית, רציתי שתהיה מסוגל לומר בדיוק את הדברים שאמרת עכשיו."
הוא לא מבין. בכל זאת ארז. לא חטפו אותו חייזרים.
"את מוכרחה לאסוף את עצמך בגלל הבנות," הוא מסכם.
אני מסכימה שאני חייבת, וגם הוא אוסף את עצמו.
דבר אחד ודאי אני לומדת מהשיחה הזו. אם אני רוצה את האמת אני מוכרחה לדבר איתה בעצמי. אין לי שום ברירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים רזי, היא כותבת מאוד יפה. ניר
-
לפני 14 שנים ;-) בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים bloggy.... כיפה אדומה
זה זמן רב שלא ראינו את הכותרת.. "שלוש מעטפות- המשך" בפורום....
נ.ב. זהו רמז...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים הייתי עסוק בלרדוף אחרי אופניים ולכפר על חטאים.. ניר
-
לפני 14 שנים אז אל תוסיף עוד חטא... בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים חח כיפה אדומה
-
-
-
-
לפני 14 שנים אוח... כמה אני מחכה לאמת הזאתי כבר!!!! כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים אשתדל... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ... אֵרִיַה
אני
המומה
וחסרת מילים
פרק נפלא בלו בלו
אין לי מה לומר
ונפלא לא יתמצת אפילו את הפרק
חחחחחחח
לא ידעתי שלרוסים יש כזו הגנה ממשקאות משכרים
;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה :-) בלו-בלו
-
לפני 14 שנים בלו בלו! אֵרִיַה
השניה עברנו יום כיפורים!
וככה?
לרכל כמו זוג סבתות שאין להן מה לעשות בחיים?
(ההערה האחרונה לא הייתה אמורה להעליב איש, ליתר דיוק, אישה, אני מתנצלת אם פגעתי במישהי)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים זה בסדר גמור. עכשיו אפשר לצבור עוונות, אז זה בסדר לרכל... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
-
-
