היא אוהבת את זה על ספסל בגן,
בחושך הזה מאחורי חבורת עצים,
איפה שהיא מסתתרת מהעולם,
וגם קצת מעצמה.
היא אוהבת את זה בספסל של המכונית
מאחורה,
איפה שזה קצת מרגש אותו,
ואותה, לא ממש.
אבל זה עדיין איתו.
היא אוהבת את זה בספסל אוטובוס,
איפה שיש נוף משתנה מחלון,
והנוף שלה,
נשאר תמיד קבוע -
מאכזב.
היא יושבת על ספסל,
עם ספל תה ביד,
ומבעד לאדים, היא רואה את עצמה,
נוספו לה כמה קמטים חדשים לחיוך,
שבמילא מגיע רק שהוא מופיע,
וגם אז ...
דברים קורים כל כך מהר,
שכבר לא נשאר זמן לחייך.
היא תוהה על החיים,
הם כמו רכבת הרים,
זה נחמד,
אך זה עובר כל כך מהר,
שמההנאה של הרגע,
נשארים רק זיכרונות שמבקשים,
לחוות את זה שוב,
כמה וכמה פעמים.
ובסוף זה מותיר רק תחושת ריקנות,
של חוויה שאין לה משקעים.
היא אוהבת את זה מלוכלך,
איפה שאין הרבה עומק,
איפה שהמשחק שלה מתקבל כאמין.
כי נמאס לה להיות שחקנית ספסל,
אחת שמחכה להזדמנות להראות את עצמה,
להוכיח, שגם היא שווה משהו,
שגם לה מגיעה, אהבה.
אז היא הולכת לאיזה ספסל
ומתקשרת אליו,
למרות שהוא כבר יודע,
איפה למצוא אותה.
היא ניצבת מולו עירומה מבחוץ,
ומבפנים מתכסה בכל כך הרבה שכבות,
שאחרי זה,
אפילו לי,
קצת קשה לראות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
