פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3171 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - פרק נוסף בלו-בלו
באחד הבקרים בשיטוט אקראי בכלוב אני מגלה שהפרופיל של ארגורן עדיין קיים, אם כי ריק אחרי שהוא מחק את כל הכתוב בו. אני מקליקה בחרדה על "הודעות בפורום". שמונה הודעות שלו. אני קוראת אחת אחת ומהלומות האגרוף שבבטני מיידיות וכואבות. אני מוצאת את שתי ההודעות הבאות:
"כל שימוש בסכין כרוך בסכנה.
לפני כמה חודשים אני ובת הזוג תכננו לעשות סקס בלילה, בחיק הטבע.
הייתי צריך לעשות כמה עבודות מחנאות לפני כן, עם סכין בעלת קפיץ בוגדני.
הסיפור כמעט עלה לי באצבע ההדק, ואת הערב סיימתי בחדר מיון.
זה לא היה קורה אם דעתי לא היתה נתונה להתרגשות הסקסואלית ומוסחת בעטיה.
ועל כן אצטרף לקריאה: סכינים - דיר באלאק."
"הפנטזיה האולטימטיבית? צר לי להיות משבית שמחות.
היתה לי פנטזיה כזו שחשבתי עליה המון. דמיינתי כל פרט.
לא היה סביר שאי פעם אוכל להגשימה.
למרות זאת, וכנגד כל הסיכויים, זה קרה ובגדול.
והמפתיע? זה היה יותר טוב ממה שדימיינתי. פשוט כי לא ידעתי שמשהו יכול להיות כל כך טוב.
והטרגדיה היא שזה לא יחזור (סליחה אם אני נשמע מעורפל), לעולם לא.
ולא נותר לי אלא לחיות את חיי בידיעה שהשיא כבר עבר.
עצוב."
הוא בגד. הוא בגד בגד בגד. אלו לא הודעות מומצאות, אלא דברים שנכתבו מהלב. ואז נוחתת עלי עוד הבנה ומכה בי סופית, מכה גרועה בהרבה מקודמותיה. אני יודעת מי זו. זו חייבת להיות היא. שלי. כולה חיילת שעובדת אצלו קצת כדי להגדיל את המשכורת הצבאית. מישהי שהוא הכיר באחת הסדנאות שלו. לפני כמה חודשים הוא העביר סדנת כתיבה בחיק הטבע, במושב אמירים בגליל. המקום החביב עלינו לנופש. משהו מקוצר כזה של שלושה ימים. זו כבר הפעם החמישית שהוא מעביר את הסדנא הזאת. הוא היה במיון בזיו בפעם האחרונה, אכן חתך עמוק באצבע. זה היה כל כך לא מתאים לו. חשבתי שזה משום שהוא היה עייף. כעסתי עליו שהוא כבר מבוגר בשביל השטויות האלו בלילות, ועדיף שיעביר קורסים קונבנציונאליים, בשעות ומקומות שגרתיים. היא היתה שם. אני יודעת כי ראיתי במקרה את רשימת המשתתפים. אפילו שאלתי אותו. התפלאתי מה יש לה לחפש שם, הרי העבודה שלה איתו בכלל לא קשורה לזה, וממילא היא כבר היתה בסדנא הזו. היא הייתה אצלו כבר בהמון סדנאות. הוא אמר שנראה לו שהיא מאוהבת בו. שאפילו הוא לא עד כדי כך טוב. האמנתי. כמה מטומטמת ועיוורת יכולתי להיות. ואז אני נזכרת שדווקא חשדתי לפני מספר חודשים, אלא שלמרבה הפלא הצלחתי להדחיק לגמרי.
אחרי גילוי הסוכרת, בנסיון לחזור לחיים נורמליים ככל האפשר אנחנו נוסעים עם רותם לים. אני מותשת, וצריך לארגן את האינסולין בקרחון, לעטוף הכל היטב כדי שלא יכנס חול. הנסיעה הזו כלל לא הכרחית אבל אני מרגישה כל כך אשמה על שאני מזניחה לאחרונה את רותם עד שאני מארגנת אותה דווקא כשאני נטולת כוחות. כשאנחנו מחנים את המכונית במגרש החניה של חוף הצוק אני אומרת לו פתאום "אני לא מסכימה ששלי תהיה אסיסטנטית שלך. תמצא איזה תירוץ."
אין לי שום מושג למה אמרתי את המשפט הזה. מדי פעם הוא מבקש מבוגרים מצטיינים לעזור לו בפרוייקטים שונים, ומשלם להם בעין יפה. מעולם לא התעניינתי במיוחד בבחורות שעוזרות לו. הדלת שלו כבר חצי פתוחה, אני עדיין יושבת. שמש של אחר צהריים מאוחר צובעת הכל בכתום. הוא קופא במקומו.
"סליחה?" קולו חד וצווחני כמעה.
"ביקשתי שלא תעבוד עם שלי." טעם המילים תפל בפי כבר כשהן יוצאות, הייתי מעדיפה שיבלעו בהמיית הגלים. אלא שאין לי ברירה אלא לחזור על דברי, הוא ממילא שמע.
"תגידי לי, את השתגעת לגמרי? את יודעת כמה זמן אני עובד על הקורס הזה? היא אמורה ללמד יחד איתי, השם שלה כבר מופיע, הדד-ליין עוד שבועיים, אנשים כבר נרשמו!"
"לא אכפת לי. אני לא רוצה אותה שם. היחסים בינכם קרובים הרבה יותר מכפי שראוי. היא כל הזמן מתקשרת אליך. כשרותם היתה מאושפזת ונסעת הביתה דיברת איתה. זה יותר מדי."
"מה קרה לך בהריון הזה? זה לא היה ככה בהריון עם רותם. ולמקרה ששכחת, רותם יושבת מאחורה אז אולי כדאי שתחשבי על מה שאת אומרת."
"היא ישנה. היא לא שומעת. אף פעם לא ביקשתי ממך שום בקשה כזו. מעולם לא קינאתי ולא בדקתי אחריך. אז פעם אחת מותר לי לבקש."
"מה את חושבת שאני? היא ילדה, את לא שמה לב שהיא ילדה?"
אני נבהלת מעצמי. זו מישהי אחרת שדיברה. "טוב, לא חשוב," אני ממלמלת נסוגה, "רק שלא תתקשר כל כך הרבה."
אנחנו יוצאים מהמכונית. טריקת הדלת שלי מעירה את רותם. אנחנו הולכים לחוף.
להפתעתי הוא ממשיך את הדיון הלא נעים הזה בבית, אחרי שרותם נרדמת. זה ממש לא מתאים לו.
"אני פשוט המום ממך. את באמת חושבת שאני אנהל רומן עם ילדה?"
אני לא חושבת. בכלל. בטח שלא על רומן. סתם אמרתי משפט. כמה מילים.
"היא אחראית, מגדילה ראש, ולא צריך להגיד לה כל דבר. דברים מתבצעים כשהיא נמצאת. היא נכס לכל חברה. יש לי מזל שהיא מסכימה לעבוד אצלי בכלל. אין סיכוי שאני אצליח להעביר את הקורס בלעדיה. זה מספיק לך?"
זה מספיק לי. לגמרי. בעל כורחי אני נזכרת בימים שהוא היה מדבר כך עלי. היכן המבט החולמני המצטעף שליווה אותו כאשר אמר שהוא אוהב אותי.
תחילה אני רוצה לדעת דווקא את התשובות לדברים הקטנים. אם הוא היה מתקלח אחרי. היכן הוא היה מחביא את הקונדומים שלקח אליה אם בכלל. איזו הבעה הייתה על פניו כשגמר בתוכה.
אחר כך אני נזכרת לחשוב על הפרטים הגדולים – היכן הם נהגו להפגש. מתי. אילו שקרים הוא המציא. ושאלת השאלות - מתי התחיל הרומן הזה, והאם כבר הייתי בהריון.
ימים אחדים אני מתאפקת ולא מתעמתת איתו מפחד התגובה שלו. אני גם יודעת שהוא לא יודה, הרי אין לי הוכחה, הוא יגיד שסתם המציא את התגובות הללו. לבסוף אני אומרת לו ממש הכל. לא את השם המפורש, אבל כמעט. זה ברור שאני יודעת הכל. לשם שינוי אני עושה את זה ללא אימפולסיביות, לאט לאט, בלי האשמות. בכל פעם משפט מפורש יותר. אני מרגישה שזה נכון. הוא לא מכחיש יותר, וגם לא מודה.
"אני מאוד אוהב אותך ומצטער כל כך שכואב לך," הוא אומר ברכות מפתיעה. נראה לי שהוא כן.
"כל זה משפיל כל כך," אני עונה בעצב.
"את לא צריכה להרגיש מושפלת," הוא עונה, שוב אומר לי כיצד עלי להרגיש. אבל הפעם זה לא מרגיז אותי משום מה. אפילו שאין שום בקשת סליחה מפורשת. אולי כי אני שומעת בקולו שהוא באמת מצטער. רק לא יכול להודות, אפילו שאני יודעת. ומבחינה מסויימת אני מרגישה שקל לו יותר שאני יודעת כי הוא כבר לא צריך לפחד מהרגע שאגלה.
"אני כל כך אוהב אותך," הוא אומר. "כל כך כל כך אוהב אותך."
נראה לי שהוא מתכוון גם לזה.
ואכן במשך שבוע שלם הוא חוזר להיות עצמו כפי שלא היה כבר שנים. רך ומתחשב ונוכח. האכזריות והאטימות נעלמו. הראש שלו בבית. המבט המזוגג נעלם. אני לא יודעת איך לא הרגשתי קודם.
השבועות הבאים הם רכבת הרים מטורפת. אנחנו נעים בין אהבה מחודשת לבין טירוף מוחלט. בתחילה אני חושבת שהוא מתכוון להודות כבר בבגידה הזו ולפחות להתנצל. אבל המציאות טופחת על פני. ארז מכחיש שוב. כאילו אני מדמיינת.
"את עושה לי עוול," הוא אומר, "וגם לה. אני מחבב אותה וחבל לי לנתק איתה את הקשר וזה גם יזיק לי לעבודה, אבל אם זה מה שאני רוצה אני מסכים."
כאילו שאני פרנואידית סתם והוא משתף פעולה. רגע אחד אני מרגישה שיש לי ידיעה מוחלטת, ובמשנהו אני מתמלאת בהמון ספקות בעצמי. הרי מה שקרה הוא כל כך מופרך.
"אתה ממש מגזים," אני מתרגזת לבסוף, "כאילו שלא זיינת אותה."
"אני רואה שאת מרוסקת, אחרת כבר הייתי מכניס לך סטירה."
"אם לא הייתי מרוסקת אני הייתי מכניסה לך סטירה," אני מסננת בזעם.
שוב הוא נאטם ונשבר. הידיים שלו נהיות קרות והוא רועד.
"את שוברת אותי," הוא אומר, מנסה לנגן על כל החרדות שלי. "הולך להיות מאוד קשה עם תינוקת ורותם עם סוכרת ובלי תמיכה מאף אחד. ועוד תוסיפי לזה אבא שלא מתפקד."
"ומה עם אמא שלא מתפקדת?"
"את חזקה," הוא עונה. "את תתפקדי בכל מקרה. אם את רוצה שגם אני אז תפסיקי עם האמירות האלה."
נהדר. מה שהוא למד מכל הסיפור זה שאני חזקה והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אני כועסת ומרירה, אבל לפחות הוא לא מצליח לגרום לי לחרדה, וזה בהחלט חידוש.
הקינאה שלי גוררת אותנו למיטה, למרות ההריון. אפילו שאני שונאת את עצמי עם הבטן הענקית ומגבלות התנועה של סוף חודש שמיני – תחילת תשיעי. ההשוואה לילדה שהיא בקושי בת עשרים כואבת במיוחד בסיטואציה הזו. אני רוצה למחוק אותה, להסיר את ריחה מעליו. אני רוצה שהיא לא תתקיים. אני רוצה לדעת שהיא לא התקיימה מעולם. כל אורגזמה שלי מרחיקה אותה.
אני מתעוררת בלילות בבכי מלווה גלי כאב נוראים, מרגישה שאין לי אויר. אני בוכה בהסטריה. קשה לי במיוחד להתעורר דווקא מחלום טוב, אחריו בא הזיכרון הנוראי שהרע הוא לא חלום, זו המציאות. דה ז'ה וו - כמו בסוכרת. ארז מתעורר ומנסה לנחם. כל כך אבסורדי. הוא ממש מתאמץ בכל כוחו לכשף כפי שהוא יודע. במילים ובנגיעות. גם הוא כנראה חושב שכל אורגזמה שלי מכפה על הבגידה האיומה שלו. מסתבר שזה עובד. כמה פתטית אני. אנחנו נרדמים באפיסת כוחות לכמה שעות של שביתת נשק.
מדי פעם, כשאני רואה שארז רגיש לכאב שלי אני מנסה להוציא ממנו וידוי. אני עדיין רוצה לדעת את האמת. מגיע לי. ארז מסרב בתוקף להודות. אני אומרת לו שאני חושבת שמגיעות לי כמה תשובות - לפחות לדעת מתי הכל התחיל, ומתי זה התרחש. אני גם אומרת שיש נסיבות מקלות, שלא היה טוב ביננו מאז שרותם נולדה, ושאם יסביר לי אולי אצליח להבין. השם המפורש עולה. לעיתים הוא עדין יחסית ורק אומר שלא יכנס לזה כי סוף סוף הוא מרגיש שאני אוהבת אותו והוא לא רוצה לקלקל. אני עונה שאין מה לקלקל כי נשארו רק הפרטים ואת העיקר והנורא אני כבר ממילא יודעת. הוא אומר שלא יענה אבל שאני אדע שאני עושה לו עוול. הוא כל כך משכנע עד שהספק באמת מנקר בי לכמה ימים.
לעיתים הוא נראה מצטער מאוד גם אם לא אומר מפורשות. הוא אומר שהוא דווקא מרגיש שהתעורר מחלום רע למציאות יפה. שקיבל אותי מחדש. שאני כל החיים שלו. בכל פעם כזו אני מצליחה לחשוב שהשד לא נורא כל כך והעיקר שאנחנו אוהבים עכשיו.
לפעמים הוא לא אומר דבר ופשוט גורר אותי שוב למיטה. כל פעם כזו מחזירה לו את תחושת השליטה, ועמה את החיוך. הוא חושב שכל העניין נגמר.
באחת הפעמים ארז יורד מהפסים לגמרי. הוא מתחיל להבין כמה פגע בי ולא יכול לשאת את זה אז הוא אומר שאני חונקת אותו עם החקירות שלי וחוסר האמון. אני כועסת. אני רוצה לצווח ולצעוק. רוצה שהוא יהיה סבלני אלי ויקבל כל התנהגות שלי. אבל הוא מפורק לחלוטין ואין לו שום מעצורים, שום מעטה של נימוס וכבוד בסיסיים. הוא יורה לכל כיוון, ובעצם מכוון אלי.
"נסעתי הביתה בעיניים עצומות," הוא אומר, "רציתי למות. אין לי בשביל מה לחיות יותר."
"יש לך בת ועוד אחת בדרך," אני מזכירה לו.
הוא מתעלם. "אני אעזוב את הבית. אני לא יכול לחיות איתך ככה."
אני נלחצת. וכי איך אהיה לבדי בחודש תשיעי עם ילדה חולת סוכרת. הוא רואה את הלחץ שלי וזה גורם לו להרגשה טובה. שוב הוא מצליח להפעיל אותי. אני לא מסוגלת להיות איתו כרגע, וגם לא בלעדיו. אין טעם לדבר איתו, אין עם מי לדבר. לבסוף אני מפסיקה לבכות, מניחה לו לנפשו, ופשוט מתעלמת. בשלב מסויים הוא בא ומחבק אותי .
"את מקור הכוח שלי, את לא יודעת את זה? אני אוהב אותך אבל את גם הורסת אותי."
אני לא מגיבה. שוב הוא גורר אותי למיטה כדי לראות שעדיין יש לו כוח. שוב מצליח לו.
יש לו המון כוח עלי, עדיין. ולא צריך. אבל זו המציאות.
למחרת האפיזודה הזו אני מרגישה חלשה ומושפלת. מתחשק לי לעשות משהו כאקט של מחאה. יש לי תליון של לב שארז נתן לי והלכתי איתו כל הזמן. השרשרת כבר הסתבכה בשיער שלי ולא יכולתי להסיר אותה. אני מחליטה לגזור אותה ולהוריד את הלב. אני לא רוצה אותו. זה סתם סמלי אבל נותן לי הרגשה טובה כזו של שחרור. בערב, כשהוא חוזר, הוא אפילו לא מבחין בכך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים מרגש. ליילק (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים משלימים ורבים משלימים ורבים, מה יהיה? אֵרִיַה
אני מחכה המשך!
כבר מתפללת בתפילת שמונה עשרה - "שבלו בלו תכתוב כל יום פרק חדש..."
;)
פרק יפה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים לא צריך להתפלל בשביל זה :-) זה יתקיים ממילא - אני מתאפקת לא להכניס יותר מדי... בלו-בלו
-
-
לפני 14 שנים איזה תענוג!! כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים תודה רבה! שימחת אותי! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים אמנם בגדול אני בעד גישור dushka
אבל "פשרת אריאדנה", למרות היותה משועשעת וכתובה היטב (כמו כל השאר) נשמעה לי קצת לא אותנטית..
וגם כל ה"בחיאת עיוני, אני לא בוגד" הזה נשמע כמו משהו שורדה היתה אומרת עליו "תזרקי אותו!!"
אז בדיוק כשהתכוונתי להגיב על הפרק הקודם
מסתבר ש-
צדקתי (יופי לי?) הוא כן בוגד.
(לפחות עד הפרק הבא)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ורדה היתה צודקת... אלא שיותר קל לומר "תזרקי אותו" מאשר באמת לעשות את זה... בלו-בלו
החיים מורכבים יותר. זה בעצם מה שניסיתי לומר.
ותודה על ההערה על אריאדנה. אולי אוריד אותה, או לפחות אמתן אותה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים החיים אכן מורכבים הרבה יותר מאשר משהו ששכל ישר אמור לפתור..:) dushka
לא התכוונתי לפסול את אריאדנה היא דווקא מחזקת את אפקט הנפילה שאחרי-
המורה לאנגלית שלי בתיכון היתה קוראת לזה breaking the tension (מקווה שהאיות נכון).
אני לא זוכרת איך,אבל ארתור מילר השתמש בזה ב"כולם היו בני"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה על ההערות. אז היא נשארת :-) בלו-בלו
-
-
-
-
לפני 14 שנים אוהו! איזה פרק... ואיזה הספק! הקצב מתגבר... ניר (ל"ת)
-
