"אני לא מבינה מה קרה פה אבל את יכולה להיות בטוחה שאת מקבלת ריתוק!" סגנית המנהלת צעקה. זה כל כך מעצבן שאנשים לא יודעים מה זה קסם!
"לונה! את מקשיבה לי בכלל?! כדאי לך להסביר לי מה קרה כאן עכשיו אם את לא רוצה לקבל אפס בתעודה! לונה! לונה!" הסגנית המשיכה לצעוק ולצרוח עליי.
"שמעתי אותך, ואני לא יכולה להסביר מה קרה כי..." ניסיתי לאלתר איזה שקר טוב שיסביר למה טוש הלוח של המורה למתמטיקה התעופף באוויר וכתב על הלוח 'בית ספר = כלא'.
"אני נשבעת לך שברגע שאני רק אחשוב אפילו שעשית משהו דומה את תסולקי מבית הספר ואני שוקלת אם לכתוב לך משהו בתיק האישי!" הסגנית איימה עליי, אפשר להגיד שהיא ממש נהנית לגרום לי סבל(טוב מה אני מצפה? זאת הסגנית של המנהלת! התפקיד שלה זה לגרום סבל!).
"אולי תסתמי כבר? זאת לא אני!" צעקתי, הסתובבתי לכיוון שער בית הספר ויצאתי החוצה.
אני יודעת שזה הגיוני שאני אחזור הביתה אבל הרגשתי שאני צריכה להיות לבד ורחוק מכולם, במקום שבו אוכל לצרוח ואף אחד לא ישמע.
כבר חמש שנים שעברתי לפה עם ההורים שלי. לפני זה גרנו בכפר קטן שקוראים לו נוטה, הוא המקום האהוב עליי, יש שם מלא קוסמים ומכשפות, אין בית ספר, אבל מה שאני הכי אוהבת זה שאפשר לעשות שם קסמים בלי לפחד שבני אדם יגלו אותנו, לרקוח שיקויים בלי להסתיר את מרכיביהם ועוד כל כך הרבה דברים שאני כבר לא יכולה לספור. אבל עכשיו אני גרה כאן, בעיר הצפופה והמעצבנת הזאת והמקום היחידי שיכול להזכיר לי את נוטה היא החורשה הקטנה מאחורי בית הספר. קצת אחרי שגיליתי את החורשה התחלתי לבוא לשם לפחות כל יום (במיוחד בגלל שאף אחד לא הולך לשם מה שאפשר לי לעשות קסמים בחופשיות).
כמובן שמיד אחרי שנזכרתי בחורשה פניתי לכיוונה. אני יודעת מה אני אעשה שם, אני אתאמן על הקסמים שסבתא לימדה אותי ואז כשאני סוף סוף אבקר אותה אני אראה לה שהשתפרתי.
עד שהגעתי לחורשה מצב רוחי השתפר מעט מהמחשבה שאני אעשה שוב קסמים כמו פעם, אבל כשהגעתי שמתי לב שיש גדר שמקיפה את כל החורשה ושעל הגדר כתוב 'סגור לרגל חקירה'.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
