פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2270 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים שנת האסונות שלי - "ואז נשלף השוט השחור..." עוד המשך כפי שהבטחתי :-) בלו-בלו
הוא מסרב להודות ולי אין ברירה אלא לדלות את האמת מהמחשב. שוב ושוב אני נוברת באותם הקבצים, מנסה לקלף מהם רבדים חדשים של שקר.
אני מוצאת את הקובץ הבא:
"או.קי. אז הוזמנתי למסיבה. לא סתם מסיבה, בדסמ-פרינדלי, כך נאמר לי. מתברר כי מישהו החליט שאני כותב מספיק מעניין בכדי שאהיה ראוי להשתתף. מישהו כנראה אינו מכיר אותי, מישהו שלא יודע כי אני לא משתתף בארועים חברתיים, מישהו נחמד.
כתבתי למישהו. הבהרתי כי אני נראה כרוצח סדרתי ומתנהג כך, גם ביום טוב שלי. מישהו הוא אדם אופטימי. הוא ענה :'אתה יכול לבוא עם זיפים של אסיר נמלט ועם קפוצ'ון של מתנקש.' טוב, אני יצאתי ידי חובת דווח הוגן. מעתה כל האחריות היא על... מישהו.
שתבינו, זה לא שאני ממש מיזנטרופ. אבל ארועים חברתיים שמוגדרים כמסיבה הם הרבה מעבר לטווח שלי. בעשור האחרון הייתי באירוע אחד כזה, כשחבר ילדות שלי התחתן.
אבל כשקיבלתי את ההזמנה של מישהו (זה לא שמו האמיתי, כן?) החלטתי לבוא. למה? ככה. מדוע? מפני ש.. על שום מה? כי, טוב, כי זו מסיבת בדסמ.
הפנטזיות החלו להתעופף חופשי במוחי. התחלתי לחשוב איך כדאי להגיע ולהטביע את החותם המיוחד שלי.
בדסמ, חשבתי, צריך להראות שמדובר בבדסמ.
התכנית נראתה כך:
1. לנסר מקלות מטאטא למקלונים באורך 30 ס"מ. לצבור כך כ-30 מקלונים.
2. למלא את צ'ואי, התיק הענק שלי, באותם מקלונים, חבילת אזיקונים, חבילת קונדומים, חפיסת תחמושת לרובה הציד וקופסת סוכריות מנטה.
3. לקנות זר פרחים.
4. להגיע למקום האירוע. צ'ואי על הכתף, הרובה ביד אחת, זר הפרחים היד שניה.
5. לבעוט בדלת ולהפיל אותה. להכנס פנימה.
6. לירות יריה אחת באויר, לחייך חיוך מרושע מספר 9, לתת למארח את הפרחים, ולאמר לכל הנוכחים שיש להם 60 שניות להתפשט.
7. לחלק לכולם את מקלוני המטאטא, לצוות עליהם להחדיר אותם למקום בו השמש אינה זורחת, ואז לאזוק את כולם.
8. לחלק לכולם סוכריות מנטה, אחת לעצמי, לחייך חיוך מרוצה מספר 6 א', ולשאול אותם מה הם חושבים עכשיו על שליטה, קשירה וסאדו-מאזו.
יופי של תכנית, אין מה לאמר.
בסוף דווקא הלכתי על תכנית ב':
1. לבחור עניבה סולידית.
2. למלא את התיק השחור שלי בסוכריות מנטה.
3. לקנות בקבוק מרלו ארגנטינאי.
4. להגיע למקום, להשפריץ על עצמי אפטרשייב.
5. להכנס בחיוך מנומס.
פחות מרשים, אני יודע, אבל הייתי ביום רע. אני רק מנסה לחשוב האם מישהו היה שמח לו הייתי דבק בתכנית המקורית. אולי. תמיד יש את המסיבה הבאה ותמיד יש הזדמנויות נוספות להשתמש בתכניות מגירה.
הגעתי למסיבה כשכל המידע שהיה לי, מעבר לכתובת, היה שם המארח והניק של שני משתתפים נוספים. לא הרבה מדי. ידעתי גם מה הכיבוד יכלול, אך קשה לקרא לכך חומר רקע מספיק.
מובן כי בדרך לשם טעיתי כמה פעמים, מובן כי הסתבכתי ברחובות שהתפתלו כמקרוני עם הפרעת קשב, ברור כי העיריה החליטה לשפץ ולחסום כל רחוב שאליו התכוונתי לפנות. החלטתי לא לתת לזוטות אלה להעיב על שמחתי. גאה ומחייך שמתי פני אל המקום, והחניתי את יהוידע בכחול-לבן. יהוידע הוא האוטו שלי המנייד אותי מהרפתקה להרפתקה ומצרה לצרה. מובן כי אין זה שמו האמיתי של האוטו. אני לא מפגר! זהו ניק. הרי הבטחתי כי אשמור על חסיון זהות המשתתפים, בין אם הם על שתי רגליים, על ארבעה גלגלים או על ארבע גפיים. שפתי חתומות.
השארתי את יהוידע ממורמר ועצוב לבדו ברחוב החשוך. ידעתי שהוא יעשה לי נקיפות מצפון אחר כך. 'אתה נהנית וזיינת בלי הכרה, ואני עמדתי פה לבד בגשם, עצוב וקפוא. אף אחד לא בא אלי, חוץ מקוקר-ספניאל עם פרעושים שהרים עלי רגל.' ככה זה, קניתי את יהוידע מפולנים, אבל ממשפחה טובה.
עליתי לדירה ושם קיבלו את פני כמה אנשים. אחד מהם הוא מישהו והגשתי לו את בקבוק המרלו. הוא הודה לי והתבונן בו בהערכה. לולא היית במסיבת בדסמ הייתי חושב כי הוא בחן את התוית עליה נכתב 'קונצ'ה-אי-טורו', שם היקב שאחראי ליין העמוק הזה. מאחר והייתי מודע לבדסמיותו של המצב, חשבתי כי ההערכה היא לאורכו או לקוטרו של הבקבוק. הצטערתי שלא הבאתי סתם קולה משפחתי.
הובלתי אחר כבוד לסלון בו הסבו כמה אנשים. עם אחד מהם החלפתי כמה שורות בכתב בעבר. לא הכרתי אף אחד מהם, והוצגתי בפניהם כראוי. פניתי לעבר הספריה שבמקום. ספריות מלמדות אותי על בעליהן, ואני תמיד בוחן מה ניצב על מדפיהן. במאמר מוסגר אומר כי אין זו ערובה לקשר טוב. נתקלתי בעלמת חמד עם ספריה נפלאה, אך הקשר בינינו נותק לאחר דייט אחד. במאמר עוד יותר מוסגר אומר כי לאותה עלמה היתה ספריה דומה להפליא לזו שלי. מובן שזה נפלא ומעיד כי היא טיפוס חיובי (כן, בטח). כמעט אחד לאחד למעט קאנט, תומס מאן וקפקא שאצלה היו מתורגמים. לאחר הניתוק חלחל בי חשש שהנתק אירע עקב דמיון רב מדי. אומרים שהפכים נמשכים זה לזה, ואנו – בספריותינו התואמות – דומים מדי. החשש גרם לי להכניס יד לחולצתי ולמשש נמרצות. איזה מזל, אנחנו לא זהים.
אחזור לספריה. דמיון מסוים לזו שלי, שוני מסוים, שום דבר מעורר חשש, ושום מוקשים דמויי שירי מאיר ויזלטיר. נשמתי לרווחה.
מעילי נלקח ממני וכך גם האפודה. המארח הציע לקחת גם את תיקי, אך עניתי לו כי ההיכרות בינינו עדיין לא בשלה לכך. לשם הבהרה אומר כי אני תמיד, אבל תמיד, צמוד לתיק שחור קטן. יש בו את כל מה שצריך, מפתחות, ארנק, סלולרי, וסוכריות מנטה. מושלם. אני לא אוהב לנטוש אותו, ולכן הוא מטייל בעולם כשהוא צמוד לכתפי. יש נשים שראו אותי ללא תחתוני, ובכל זאת התיק היה שם. קראו לכך מוזרות, קראו לכך סטיה, לא איכפת לי. הבהרתי למישה'ו כי לפני שאעביר לו את התיק למשמרת ניאלץ להחליף נוזלי גוף ואולי לתרום כליה זה לזה, ואז הוא נסוג.
מישהו (לא מישהו המארח, סתם מישהו) הציע לי שתיה מהמבחר שהיה שם. בירה, יין, וודקה ועראק. רציתי בירה אך לא יכולתי. הבטחתי למישהי יקרה כי אם היא תימנע משתיית אלכוהול בחודשים הקרובים, אני אתנזר מבירה. והבטחות צריך לקיים, אפילו שהיא לעולם לא היתה יודעת. אני חושב כי זו הבעיה איתנו, הגרמנים. אנחנו רציניים מדי. הבטחה זו הבטחה, חינוך הוא חינוך, מנוחת צהריים היא שלאפשטונדה. לך תתמודד עם זה. אז לא שתיתי בירה, אך ציינתי לעצמי כי הסוטים של הבדסמ שותים גולדסטאר. הייתי מצפה שישתו מכבי או משהו אמריקאי, אם סטיה אז עד הסוף, אך לא. הם שותים בירה כאחד האדם, רק בכמויות מגוחכות בקוטנן. *הערה לעצמי: בביקור הבא במינכן לבדוק אם גם גרמנים-בדס"מים שותים כל כך מעט*.
החלטתי להתנכל לוודקה. לא תאמינו היא היתה שקופה. כמו מים. אך מים אני לא שותה, כי ידוע שדגים מזדיינים במים, אז אני נגעל. אבל הוודקה היתה מוחלטת, תרגום שלי, וצוננת.
בפרק הבא: ואז נשלף השוט השחור..."
אני מפסיקה לקרוא. הכאב גדול מדי. המטומטמת המוזכרת כאן זו לבטח אני. אין לי שום ספק. תחושת הבטן שלי אומרת לי שהכל אמיתי. אני מסתכלת בתאריך שציינתי לעצמי, התאריך בו נכתב הקובץ. המסיבה שהוא מתאר נערכה בדיוק בלילה שבו הוא העביר סדנא בגליל. לא יכולתי להצטרף אליו, היה סמינר שהייתי מוכרחה להעביר ולא יכולתי להתחמק. כשהציע לי לבוא איתו ידע שאהיה מוכרחה לסרב.
"טוב שהוא זוכר את ההריון," אני חושבת בציניות, "חבל שלא ביקשתי שאם אני בשמירת הריון גם הוא צריך להתנזר מסקס. משום מה זה נראה מובן מאליו. חבל שלא הייתי מוגדרת יותר."
יש כל כך הרבה קבצים כאלו. נראה שאין להם סוף. אני קוראת וקוראת על חיו האמיתיים של מי שחשבתי שהוא בעלי האוהב והנאמן מזה כל כך הרבה שנים.
קובץ נוסף מתיחס למסיבת סוף השנה, זו שבעקבותיה פרצתי למחשב שלו והסחרור התחיל. הכל אמיתי.
אני אמורה להיות מרירה. אני אמורה לכעוס. במקום זה רוב הזמן אני מפחדת. אני מתגעגעת לחיים הקודמים והמשעממים שלי. איך יתכן שחיי הפכו לסיפור מתח זול של רומנים בלויים בכריכה רכה?
אני פורצת בבכי. בכי חזק ולא מתפשר שאני לא מצליחה לעצור. אני יודעת שרותם שומעת אותי, אפילו שהיא צופה בדי.וי.די. של בגדי המלך החדשים, ובכל זאת אני לא מצליחה להפסיק. עכשיו בנוסף לכל אני גם אמא רעה. כשאני משתתקת לרגע אני שומעת קטע בו אומרים הגיבורים שהם שונאים שקרנים. כשהם שרים "לשקר אין רגליים ותמיד עדיף לומר את האמת" אני שוב מתמוטטת בבכי ובורחת לחדר השינה לנגב את דמעותי. רותם משימה עצמה כלא רואה. אני חוטאת כל כך הרבה לילדה הזו.
כשהדי.וי.די. מסתיים היא באה אלי ומבקשת לצפות בו שוב. מבעד לדמעותי אני עדיין מצליחה לסרב. לפחות להשאיר מראית עין של חינוך. היא צופה כל כך הרבה בטלוויזיה בתקופה הזו. רותם מסרבת לקבל את הדין. היא חשה היטב בכאוס המתחולל בבית. היא יודעת שאם תנדנד ותבכה אני לא אעמוד בכך ואתיר לה לעשות מה שהיא רוצה. הפעם היא טועה. דווקא כשרע לי כל כך אני מחליטה לשחק באמא.
"ראית יותר מדי טלוויזיה," אני פוסקת, "הגיע זמן שתעשי משהו אחר."
היא מעיפה בי מבט ורואה את הנחישות משתקפת בעיני.
"טוב. אז אני רוצה לאכול."
כדרך אגב אני מודדת סוכר. למרבה המזל היא יכולה לאכול עכשיו. אני מוציאה תפוח מהמקרר שוטפת אותו ומושיטה לה. אחר כך אני מחליטה לקחת אחד גם לעצמי.
אנחנו יושבות יחד לשולחן.
"אמא למה אומרים בהצגה שלשקר אין רגליים? מה זה אומר?"
חתיכת תפוח נתקעת לי בגרון. אני יודעת שאני מוכרחה לענות לה אפילו שאני לא יכולה. היא לא תפסיק עד שתקבל תשובה.
"זה אומר שהשקר מתגלה בסוף," אני מנסה לענות בקיצור. זה לא מספק אותה.
"אבל למה אומרים אחר כך שצריך להגיד את האמת?" היא מקשה.
"כי השקר ממילא מתגלה בסוף אז עדיף לומר מראש את האמת. וזה גם לא יפה לשקר."
"אמא, נכון שרמאים לא יכולים לסדר אנשים חכמים?" רותם שואלת ועונה, "כי הם מייד ישימו לב. שקרנים יכולים לסדר רק טיפשים."
"נכון," אני מאשרת בצער, "את באמת צודקת." דמעה מנצנצת בזווית עיני.
"את חושבת שרמאים יכולים ללמוד לקח?" אני שואלת אותה בהיפוך תפקידים.
"הם חייבים להיות בכלא," רותם פוסקת.
"וכשהם משתחררים הם יכולים לומר אמת? "אני שואלת בחרדה.
"אז כן. הם משתחררים ואומרים שהם מצטערים ואז אפשר לסלוח להם," היא עונה. אני כל כך מקווה שהיא צודקת.
בקפה של הבוקר, לפני שהוא יוצא, ארז רושם בקצף החלב "סליחה".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים מדהים!! כיפה אדומה
אני כבר אמרתי ואני אומר שוב: אני מרגישה כמו מטורפת כשאני קוראת את "שנת האסונות שלך/ (י)"
אני מקווה שזה לא נגמר חח ....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים עוד לא נגמר :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים יפה אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים תודה. בקרוב ההמשך... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים חחחח....ואני חשבתי שלקצף של החלב אנקה
יש שימושים אחרים.
את מותחת אותי ברמות, לא יפה בלו בלו.
יהוידע אהה? יש גם שם משפחה לרכב?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים איזה כישרון כתיבה... אהבתי את הניק של האוטו יהוידע שנרכש ממשפחה פולנית. שין שין
וגם אני עושה הערכה לאנשים עפ"י תוכן הספריות שלהם. אבל מה עם השוט השחור? לא יפה לעשות טיזינג לחברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים תודה :-) לא יודעת איזה שד נכנס בי. לא מתאים לי לעשות טיזינג... בלו-בלו
אני מחפשת עכשיו דירה ומוצאת את עצמי מסתכלת על תוכן הספריות במקום על מה שצריך...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
