יומיים אני מתאפקת ולא שואלת שום שאלה. יומיים תמימים שאני כופה על עצמי ציות מלא לתנאי שלו. אני אפילו מפחדת לגעת בקבצים. זה המון זמן בשבילי. זה נצח. ובזמן הזה אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. אני רוצה תשובות. אני מוכרחה תשובות.
בערב, אחרי שרותם ישנה סוף סוף, דווקא כשאני יושבת במטבח מול המחשב הנייד שלי ומנסה לעבוד, אני אומרת לו שזכותי להבין מה בדיוק קרה שם.
"אתה לא יכול לומר לי שהכל המצאה. התיאור שלך על המסיבות אמין מדי. אפילו אתה לא כותב עד כדי כך טוב. ובזמנים שהזכרת באמת לא היית בבית."
הוא נעלב. "אז את חושבת שבגדתי בך כי אני לא כותב מספיק טוב? זה נראה לך הגיוני מה שאת אומרת?!"
אני לא מוותרת. "אף אחד לא כותב כל כך טוב. אף אחד לא ממציא כל כך טוב. גם אם לא כל פרט אמיתי זה מתבסס על דברים שהיו. אפילו אני לא עד כדי כך מטומטמת."
אני דווקא מטומטמת ועוד איך בשלב ההוא אלא שאני עדיין לא יודעת את זה.
"אם אני אספר לך תניחי לי סוף סוף ולא תדברי על זה יותר? מה אני מאמין לך בכלל. הרי כבר הבטחת שתעזבי את זה. את לא מסוגלת."
"אני רוצה את האמת. אני לא עוזבת את זה כי אתה משקר לי כל הזמן."
"את רוצה אמת אז אני אספר לך אמת. אני מתכנן לכתוב ספר חדש. כבר שנתיים אני מתכנן אותו. הספר הזה מבוסס על חליפת מכתבים של מישהו שהוא בן דמותי עם אנשים שונים. דמויות צבעוניות, לא רגילות ומשעממות. אנשים שהיית קוראת להם "סוטים". כדי שיהיה אמין אני כותב בלוג באתר שנקרא "הכלוב". כן, זה אתר בדס"מי. אני לא שותף למה שמתרחש שם, רק צופה מהצד ולומד."
אני מנסה לעכל. "והמסיבות?"
"הייתי בסך הכל בשתי מסיבות. כל השאר הן סתם התכתבויות."
"אז שנתיים אתה משקר לי ומתכתב עם כל מני בחורות באתר של סדו-מזו? למה לא אמרת לי?"
"כי היית מטילה וטו. אני מכיר אותך. היית אומרת שאת לא מסכימה שאהיה בקשר עם נשים כאלו ושזה מוגזם ללכת כל כך רחוק בשביל כתיבה."
"ורומן? אתה רוצה להגיד לי שלא היה שום רומן?" אני שואלת, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שזה נראה לו טבעי לשקר כשהוא חושב שאני מתנגדת.
"יש רומן, אבל לא מהסוג שאת מתכוונת. רק כזה שהוא ספר," הוא אומר בטון נעלב,"הדמות שתיארתי היא של מישהו שנמצא במצב פגיע כי הוא אחרי רומן ארוך שהסתיים. זה גורם לבחורות להשתפך בפני ולכתוב לי הרבה. לא מגיע לי שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד תתני בי יותר אמון?"
טמטום. אין לי שום דרך אלגנטית יותר לתאר את עצמי. אני מאמינה.
"אני יכולה לפחות לקרוא את הבלוג כדי לראות את כל מה שיש שם?" אני שואלת בכל זאת.
"לא. מחקתי את הכל. אני לא מוכן שתקראי את הדברים שהמצאתי שם ואז תפגעי כי תחשבי שהכל אמת. את לא מבינה שאני לטובתך? זה ממש פוגע. הנה, את יכולה להכנס."
הוא נותן לי את הניק שלו – ארגורן, ואת כתובת האתר. אני נזכרת שאכן ראיתי את הכינוי הזה באחד הקבצים. אני נכנסת לאתר. אין שם בלוג. אין שם כלום. הוא מחק הכל. לטובתי.
"והקונדומים שתארת שלקחת לשם? לא עשית בהם שום שימוש?" אני אמנם עדיין שואלת, אבל כבר מובסת. הוא יודע שניצח.
הוא הולך לחדר העבודה שלו, שולף משם חפיסת קונדומים פתוחה ומושיט לי אותה. "את יכולה לספור. יש שם שנים-עשר." אני מסרבת לגעת בהם.
"יותר אני לא מוכן לשום חיטוט בעבר," הוא אומר בקול קשה. "בגללך מחקתי את כל מה שכתבתי. מאות עמודים. כל כך רציתי את הספר הזה. הנה, עוד משהו שהרסת."
אם הוא לטובתי אז מדוע הטון שלו כל כך אכזרי?
אני נותרת ללא מענה. אולי כי אני לא ממש מעזה לשאול.
בימים שלאחר מכן אני חסרת מנוחה. האתר והבלוג מעסיקים את כל מחשבותי. כמו ילד הנמשך לאש. אני רוצה לגעת אבל מפחדת. אני יודעת שמסוכן. אני רוצה ולא רוצה לדעת מה יש שם.
בחדרי שבאוניברסיטה אני מרגישה בטוחה מספיק לפתוח שוב את הקבצים. אני קוראת מחדש, כביכול בנחת. אני קוראת כמידת הכאב שאני מסוגלת לשאת, וקצת מעבר. האמת זועקת מכל המילים הפתוחות.
אני מוצאת את הקובץ הבא.
"נוצה, נוצה אדומה. זה מה שנמצא שלושים סנטימטר לפני אפך. את בוהה בה ומנסה להבין כיצד אני מתכוון להשתמש בה. היא אינה ארוכה, תריסר סנטימטרים בערך, וכל מה שאת יודעת זה שהיא פיארה בעבר את זנבו של התוכי שלי.
את שרועה על גבך, רגלייך מורמות מעלה. שוק ימין קשורה היטב לאמת ימינך, ושוק שמאל לאמת שמאלך. אני כורע בין רגלייך, מביט בך בעניין ומציג את הנוצה לפנייך.
סוגיית הלבוש נעה בין ספורט אלגנט, זה אני, לבין תליון בלבד, זו את. המיקום הוא הספה הלבנה, הנשקפת על כלובו של התוכי.
אני מתחיל בליטוף עדין, חזה בטן חזה. את נהנית מהמגע הקליל, המלטף. הנוצה עוברת לחקור את לחייך..."
דקירה חדה ואני מפסיקה לקרוא, לא יכולה לשאת יותר. בכל הפעמים שאקרא את הקובץ הזה, רק כדי לבדוק אם עדיין כואב, הוא יכה בעוצמה נוראית. ריח אמת עולה ממנו, לא מתקתקות מזוייפת של שקר. אני יודעת עכשיו. זה זמן שאני מבינה בריחות. שלא יספר לי סיפורים. הדברים הללו קרו. אפילו הוא לא מסוגל להמציא כל כך הרבה.
הבחורה הזו קיימת. הספה הלבנה מול כלובו של התוכי נמצאת בבית של אמא שלו. זה לא מפתיע. היא תמיד הייתה שותפה לרומנים שלו לפני שהייתי. והיא לא סובלת אותי. אין שום סיבה שתחדול ממנהגה בשבילי. נשאר לי רק לחשוף בעצמי את זהות הבחורה כי הוא מסרב להודות.
בערב כשרותם ישנה אנחנו שוב נלחמים זה בזו, זוג תרנגולים מרוטים. זה הופך לריטואל. אני מנסה לדלות מידע. הוא כועס ומתבצר בעצמו, שופך עלי את שתיקתו, מתנער ממני והולך לחדרו, נצמד למחשב.
"אני עונה לך על זה בפעם האחרונה. נמאס לי לחזור על הדברים שלי כל הזמן. אין בחורה כזו. זו כתיבה. זה המקצוע שלי. אני אמור לכתוב דברים כך שיראו אמינים. זה ממש מגעיל מצדך לחשוד בי. אחרי כל כך הרבה זמן ביחד את צריכה לתת לי את הקרדיט שאני לא בוגד. את יודעת שאני שונא לחזור על עצמי ובכל זאת את שואלת שוב ושוב את אותן השאלות."
שוב הקרדיט הזה. אני מרגישה אשמה. קל כל כך להעלות בי את הרגש הזה. אני אשמה, ובכל זאת יודעת שהוא משקר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
