יום חמישי 8:30 בבוקר. הטלפון שלי מצלצל.
-"את אמא של רותם?"
="כן!?"
-"מדברת לימור המורה שלה."
="מה קרה?" אני נבהלת. ברור לי שטוב זה לא יכול להיות.
-"רותם מתלוננת על סוכר נמוך. למה הסייעת שלה לא נמצאת?!"
אני רואה שחור בעיניים. אני רוצה לזרוק הכל ולרוץ אליה בעצמי. אני כועסת על עצמי שנסעתי לעבודה ויקח לי הרבה יותר מדי זמן להגיע לבית הספר. אני לא רוצה שזה יהיה בכלל.
="את חייבת למדוד לה סוכר עכשיו!" הלב שלי נופל. אני מבינה עכשיו את מלוא משמעות הביטוי הזה.
-"אני לבד בכיתה עם הילדים!"
="עכשיו! אין ברירה. זה מסוכן. תפתחי את התיק שלה. בתא הקדמי יש ערכה שחורה."
-"מצאתי"
="תפתחי אותה. יש שם דוקרן. צריך לדרוך אותו."
מלמולים ברקע. הלב שלי דופק כל כך חזק עד שאני בקושי יכולה לשמוע.
-"דרכתי. מה עכשיו?"
="תוציאי מגבון ותנגבי לה אצבע. היטב. נגבי אותה שוב בפד שיש בצד. תפתחי את הקופסא הצהובה ותוציאי ממנה מקל. תכניסי אותו למכשיר דמוי עכבר שבקופסא, מבלי לגעת בעיגולים השחורים שעליו. "
אני מחכה. אין תשובה. כל זה נדמה נצח.
-"אני לא מצליחה!!"
הלב שלי דופק כל כך חזק עד שכלום לא קיים.
="רותם תראה לך."
אני שומעת את רותם ברקע, מסבירה. היא מדברת לעניין. זה כבר טוב.
="רואים ציור של טיפה?"
-"רואים"
="תצמידי את הדוקרן לאצבע שניגבת ותלחצי על הכפתור. יש טיפת דם?"
-"יש"
="תצמידי את המקל לטיפה ב-90 מעלות ותחכי לצפצוף."
עובר נצח ואני שומעת את הציפצוף.
="כמה כתוב?"
-"63"
אני נרגעת. זה היפו פצפון. מוזר שרותם הרגישה אותו בכלל.
="תני לה סוכריה לבנה שיש שם בתיק."
-"זה הכל?"
="כן. הכל בסדר."
אני לוקחת שאיפה גדולה של אויר. הנשימה שלי נרגעת. הכל בסדר. הכל בסדר.
כשאני באה לקחת אותה הביתה בסוף היום המנהלת אורבת לי בשער בית הספר.
אותה מנהלת שהסבירה לי לפני שלושה שבועות שסוכרת זה לא עניין גדול אם לא עושים מזה עניין.
-"שמעתי מה קרה היום."
="כן, זה היה מאוד מפחיד."
-"למה הסייעת לא היתה?"
="כי היא אמורה לבוא רק ב-9. משרד החינוך טוען שאין שום צורך קודם."
-"זה לא יתכן שמורה עם 39 ילדים בכיתה תעצור את השיעור ל-20 דקות בשביל לטפל בסוכרת."
="אני בהחלט מסכימה. ניסיתי להסביר את זה למשרד החינוך ולעירייה. עירערתי. השעות שקיבלנו זה אחרי הכל."
-"אבל זה לא יתכן!!"
="נכון..."
-"אולי תלמדי סייעת אחרת שנמצאת כבר מוקדם למדוד סוכר?"
="אין לי בעיה. כמובן. רק שאין לי איך לשלם לה..."
שתיקה.
="נסי את לפנות לעירייה ולהסביר מה זה אומר שאין סייעת. אולי לך יקשיבו."
והלכתי.
אתמול התקשרו אלי מהעירייה. קיבלנו 30 שעות סייעת. לכל שעות הלימודים.
חבל שזה היה צריך לעלות בכל כך הרבה עוגמת נפש, שלא לומר סכנת חיים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
