אני מרגישה שקשה לי לתאר את עוצמת הרגשות שעולות בי למקרא השיר.
הילדות... אולי אני עדיין נחשבת ילדה בעצמי אבל אני כבר מזמן לא ילדה באמת.
הילדות שלי הייתה והסתיימה מאוד מהר ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתמימות שריפדה אותי וגוננה עלי אז.
אבל עכשיו נפקחו עיני אל האמת שבמציאות והיא כבר לא קורנת ולא פשוטה כאז.
פעם לדברים היה רק מימד אחד ומה שאני ראיתי היה לדעתי המימד היחיד הקיים.
אבל מי כמוני יודעת היום שאנשים הם לא מה שהם מציגים לעולם ושלכל דבר קיימים לפחות שני מימדים ואפילו שלושה או ארבע ודברים אינם כפי שהם נראים ושתמיד יש כאב שמסתתר מתחת לפני השטח גם במציאות המאושרת ביותר בחיים...
והתמימות הזאת, היא דבר שכל כך חסר לי, הדבר הראשון שהתפוגג אל הריק כשפיתחתי לי את השיריון שהמציאות הכריחה אותי לפתח ולאטום בו את עצמי.
והילדים האלה, התמימים, המדהימים... אין לי ילדים עדיין ככה שאינני יודעת איך זה להסתכל מבעד לעיניים של ילדי. אבל יש לי אחות, ועבדתי עם ילדים ואני נפעמת כל כך מהתמימות ושמחת החיים שיש בכל ילד. ומבעד לעיניים שלו, התמימות, הפשוטות, הזכות, אני יכולה לראות לרגעים את השעות הטובות יותר בחיים שלי. אני יכולה לצחוק, אני יכולה לחייך, אני יכולה להיות פתאום בלי כל המחיצות והחומות והשקרים וחצאי האמיתיות שהמציאות הכריחה אותי לעטות על עצמי.
אבל מה אני משתפכת רגשית... השיר שלך כנראה באמת ריגש אותי נורא... אבל תוכלי לראות בשירים שכתבתי שאני מצאתי את הדרך שלי להתמודד עם הכאב ושהוא כבר לא מצר את צעדי כמו פעם. מצאתי את נתיב השמחה שנלחם בכאב וגורם לי לחייך ולשמוח. אז לא, אני בסדר עכשיו, יותר טוב מפעם:)
והשירים שלך יפים כל כך, בבקשה בבקשה תכתבי נוספים! כמובן שאני יכולה לבקש אבל את ממש לא חייבת אם את לא רוצה:)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
