פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2175 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים עננים - פרק חמישי. לינוש :)
פרק חמישי:
יום למחרת היה יום שבת, ושמחתי שאני לא אצטרך ללכת לבית הספר, אחרי התקרית הקשה של אתמול. לא יכולתי עדין לשכוח את הריב הנורא בין הורי, את הסטירה שאמי נתנה לי, למרות שכבר לא נשאר סימן כלל. המחשבות המשיכו לרוץ לי בראש, ולהעיק עלי יותר ויותר. רציתי לא לחשוב, רציתי לשכוח הכל, אך לא יכולתי. קיוויתי שהיום, האווירה בבית תהיה הרבה יותר רגועה. מזג האוויר הקיצי, והשמש החמימה ששלחה את קרניה לעבר חלוני, הבטיחו יום נפלא וחמים. ניגשתי אל חלון חדרי, ופתחתי אותו לרווחה. עמדתי מול השמש, ונהנתי מאמבטיית השמש החמימה והנעימה. יולי שישנה הלילה יחד איתי בחדרי, פקחה את עינייה, ומלמלה בקול ישנוני:"אלן, צריך לקום כבר?". סובבתי אליה את ראשי ועניתי:"לא יולי, את יכולה להמשיך לישון". יולי הנהנה קלות בראשה, ונרדמה שוב. חייכתי למראה אחותי הישנה, שנראתה כמלאך הישן על העננים הרכים בשמיים הכחולים. יצאתי מחדרי עם חיוך רחב על פני, ועם הרגשה טובה על הלב.
אמי גם יצאה מחדר השינה שלה, וזרקה לעברי "בוקר טוב" באדישות. היא נכנסה למקלחת לשטוף פנים, וכעבור כמה שניות יצאה משם. לאחר מכן היא פנתה לעבר המטבח, כדי להכין לעצמה קפה שחור חזק, כמו בכל בוקר.
רציתי לדבר עם אמי, רציתי לשמוע שהיא לא כועסת עלי או משהו. אך פחדתי להטריד אותה עכשיו, משום שלפי קולה מלא האדישות, והתנהגותה הרגילה מתמיד, הבנתי שהיא לא במצב הרוח המתאים לשיחות נפש, או לשיחות בכלל. נאנחתי בעצב, ומצב הרוח הטוב שהיה לי עוד לפני כמה דקות באותו בוקר, התנדף כלא היה כלל.
הלכתי לסלון, והתיישבתי על הספה. תקעתי את מבטי בתקרה, ורציתי שהיא תיפול עלי, ותגמור את כל הסבל הזה. אך התקרה לצערי נשארה במקומה, ולא נפלה אל אף אחד. הורדתי את מבטי לרצפה, והבטתי בעיניין בכפות רגלי. הייתי זקוקה למשהו שיסיח את דעתי, ויסלק את כל המחשבות הרעות והמעיקות שסובבו להן בראשי. לפתע הבחנתי בעיתון ישן של תחילת השבוע, אשר היה מונח על שולחן הסלון, והחלטתי לדפדף בו ככה סתם, כדי להעסיק את עצמי במשהו. כל הכתבות שראיתי לא כל כך עיניינו אותי, והמשכתי לדפדף במהירות מבלי לעצור לקרוא שום דבר. פתאום עיני נפלה על כותרת, שמה של הכותרת היה:"הבית בוער, ואנו לא מבחינים". שמשום מה עיניינה אותי מאוד, וגרמה לי לעצור באותו עמוד ולהתחיל לקרוא את הכתבה. הכתבה היתה יחסית קצרה, ולקחה בסך הכל רבע או שליש דף. בכתבה היה מדובר על מקרה רצח מאוד מוזר, ולא הגיוני. היה מסופר על בני זוג צעירים יחסית, בני 30 וקצת. הבעל רצח את אשתו, ומעשה זה היה מאוד מוזר ולא אופייני לאדם שקט ובעל הליכות כמוהו. הבעל אהב את אישתו מאוד, והם חיו ביחד בנישואיהם כבר כמעט 12 שנה, מפני שהם התחתנו בגיל צעיר. היחסים בין בני הזוג היו אוהבים, וכמעט ולא היו ביניהם מריבות, כך סיפרו השכנים המזועזעים. אך ביום אחד מן הימים, בני הזוג התווכחו קצת, היו קצת צעקות, ואז הבעל רצח את אישתו בפתאומיות. הרצח היה אכזרי ונורא. המשטרה ניסתה לחקור את הבעל על הרצח, אך הוא עצמו בכה וחזר על אותם המילים:"אני לא מבין איך זה קרה". לאחר מכן עשו לבעל בדיקות, והתגלה כי הוא חולה במחלת נפש די נפוצה בשם סכיזופרניה.
הורדתי את עיניי מהעיתון, ונשמתי עמוק. הכתבה היתה פשוט מזעזעת, והיה לי קשה להמשיך לקרוא אותה. אך הסקרנות גרמה לי להוריד את עיניי בחזרה לעיתון, ולהמשיך לקרוא את הכתבה המצמררת.
תחת המילה המוזרה הזאת "סכיזופרניה", היו מתוארים תסמיני המחלה. העיתונאי שכתב את הכתבה, רשם שלמען הביטחון של בני המשפחה, כדאי להם לדעת מהם התסמינים, כדי לזהות את המחלה אצל אחד מבני המשפחה, לפני שיקרה אסון. אני לא יודעת למה, אך הייתי פשוט חייבת לגלות מהם.
התסמינים שזכרתי טוב היו:
1. כאבי ראש מרובים מאוד.
2. כל הזמן מרגישים ריחות לא נעימים.
3. ישנוניות תמידית.
4. התפרצויות זעם במצבים בהם אדם נורמלי יכול לחשוב בהיגיון.
5. תגובות קיצוניות מאוד על דברים שוליים.
אלה בערך התסמינים שזכרתי, והייתי המומה משום שהתסמינים התאימו מאוד לאבי. כלומר אבי גם סבל מכאבי ראש לא פוסקים, מישנוניות תמידית והוא תמיד אבל תמיד לפני שאכל, היה מריח את המאכל ולאחר מכן היה אומר שיש לו ריח מוזר, ושכנראה הוא התקלקל. אחר כך הוא היה נותן לי להריח את המאכל, ואני הייתי עונה בתמיהה, כי המאכל טרי לגמרי. חוץ משלושת הדברים הללו, גם לגבי ההתפרצויות היה נכון מאוד. כאשר אבי היה נתקל בבעיה כלשהי, הוא לא היה מסוגל להירגע ולחשוב בהיגיון, הוא היה מתחיל מיד להתעצבן ולצרוח. בקשר לתגובות הקיצוניות על דברים שוליים, הדבר היה נכון. כשאבי היה חוזר מעבודתו, ונכנס למטבח למשל, הוא היה מתחיל להתעצבן מדבר שולי, כגון: "מדוע לא שתפו כלים? מה חיכיתן רק לי כדי שאני אבוא ואשתוף?". כל ההתנהגויות המוזרות של אבי מעולם, לא עוררו אצלי חשד, כי הוא חולה נפש או משהו. אולם לאחר שקראתי את הכתבה ואת התסמינים, התחלתי לחשוד שאבי אכן חולה סכיזופרניה. בנוסף התחלתי להבין מדוע הורי היו רבים כל כך הרבה, אם לאבי כל הזמן היו התקפי סכיזופרניה, אז הדבר מסביר את הריבים המרובים שלהם.
אמי יצאה מהמטבח עם ספל קפה שחור בידה, ואני הבטתי בה ברחמים. כעת הבנתי כמה אמי סבלה, היא נאלצה לחיות עם אדם חולה נפש, ולסבול את כל התקפי הזעם שלו. פתאום היכתה בתודעתי המחשבה כי אבי מסוגל גם כן לרצוח את אמי, בהתקף של סכיזופרניה. הפחד תקף אותי, והרגשתי איך לבי מאיץ את פעימותיו. אבל עדין לא הייתי בטוחה לגמרי כי אבי חולה סכיזופרניה, ניסיתי להרגיע את עצמי. אך בדמיון הפרוע שלי, כבר ראיתי דברים מפחידים. דימיינתי את אבי חוזר כועס מהעבודה, ומתחיל לצרוח על אמי ללא כל סיבה, והורי מתחילים לריב, ואז אבי בהתקף של סכיזופרניה דוקר את אמי בסכין מטבח, או מכה אותה חזק מדי עד מוות. סגרתי את עיניי ונשמתי עמוק, ניסיתי להפסיק לחשוב על כל זה, אך הדימיון שלי פשוט השתולל. לפתע נזכרתי איך אתמול כאשר חזרתי מבית הספר, הורי רבו במטבח. אבי אחז בידו סכין לחיתוך, והביט באמי במבט רצחני. נשמתי עמוק שוב, והייתי המומה מהמחשבה, שאבי יכל להרוג אתמול את אמי. הודתי לה' כי הציל את חייה של אמי בדרך כלשהי, ומנע מאבי לדקור אותה בסכין חיתוך למטבח, בהתקף של מחלת נפש קשה בשם סכיזופרניה.
אמי כאילו הרגישה שאני חושבת עליה או משהו, ונכנסה לסלון. היא הביטה בי במבט מודאג, והתיישבה לידי על הספה. "קרה לך משהו?" שאלה אמי בהבעה רצינית. הבטתי בה בתימהון ועניתי:"לי? למה שיקרה לי משהו?". אמא הניחה את ספל הקפה שלה על שולחן הסלון, ואמרה:"כל הבוקר ראיתי אותך, עם הבעת פנים מודאגת, הייתי אומרת אפילו נסערת. את בטוחה שלא קרה כלום?". הבטתי באמי, והופתעתי לגלות איזה גוון מדהים של חום יש לעינייה הכהות. "לא קרה כלום אמא, אני פשוט לא ישנתי טוב. אז אני קצת ישנונית" עניתי לאמי. אמא חיבקה אותי לפתע, ואמרה בקול נעים:"אלנה שלי, אני כל כך אוהבת אותך. אני נורא מצטערת שהייתי כל כך רעה אליך אתמול, פשוט הייתי בעצבים נוראים על אביך. את תסלחי לי על זה שהייתי כזאת מגעילה?". נצמדתי אל אמי, והייתי מאושרת שאנחנו יושבות כך ומתחבקות, ולא רבות, כמו אם ובת. "אמא, ברור שאני סולחת לך. כבר סלחתי. אני גם אוהבת אותך מאוד מאוד" עניתי בקול מאושר. אמי נישקה אותי על לחיי, ואמרה:"טוב אלן, תישני לך בנתיים, ואני אלך להכין ארוחת בוקר". לאחר מכן היא קמה מהספה, והלכה למטבח.
אני נשכבתי על הספה, ועצמתי את עיניי כדי לא לחשוב על כלום. לא באמת הייתי עייפה, אבל איכשהו בכל זאת נרדמתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים למה את לא ממשיכה? Silver
ודרך אגב, יש לי שם בשבילך: "עננים", את לא חייבת לאהוב, אבל זה נראה לי מתאים כי זה מוטיב חוזר בסיפור שלך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים תודה אנבת' :) לינוש :)
רעיון נפלא לשם, "עננים" באמת נשמע לי ממש מתאים :)
ואני אמשיך, כי צריך להמשיך סיפורים. אני רק צריכה לחשוב על המשך, פשוט מאוד התאכזבתי מעצמי כשכתבתי את הפרק החמישי, הוא נשמע לי קצת מוזר, ולא מספיק עם מחשבה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים נו, עדיין לא המשכת????????? Silver
זה באמת לא בסדר, אוקי, נקח את זה ככה!
אני לא ממשיכה לכתוב את ההמשכים של דמדומים עד שאת לא מוסיפה פרק!!!!!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים טוב טוב... אני אמשיך. לינוש :)
אני פשוט צריכה לחשוב על המשך, ואני גם צריכה זמן כדי לכתוב עוד פרק.
אני לומדת כל יום עד 16:00 ואין לי זמן בגלל כל שיעורי הבית. אני יכולה להקדיש זמן לכתיבת הפרק רק ביום שבת...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים אז תפני לך זמן בשבת.... Silver
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים את מדהימה בלתת עצות! XD לינוש :)
אני אפנה זמן בשבת, ואמשיך לכתוב.
אני רק מקווה שיהיה לי רעיון איך להמשיך את הסיפור הזה, ושלא יתנו לי יותר מדי שיעורים ליום שבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים גם אני מקווה, גם אני! Silver (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים מדהים עיניים משתנות
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים תודה :) לינוש :) (ל"ת)
-
-
