מתי הבנתי שחיי אינם מתקדמים במסלול שתכננתי? אני לא ממש זוכרת. זה לא שהייתה איזושהי נקודה בזמן עליה אני יכולה להצביע ולומר "כאן". הדברים מתערבבים. מאורעות, זמנים, רגשות. כשהייתי שם לא ידעתי. אנשים לא תוהים על חייהם כשהם חיים אותם. היינו שלושה. רותם ארז ואני. זוג עם ילדה. חשבתי שאנחנו מאושרים. רותם היתה קטנטונת מבריקה, יפיפיה בהירת שיער וכחולת עיניים, ושובת לב. היא ירשה משנינו עקשנות ומענה לשון חד, אך אצלה נוספו להם חן, מתיקות, והמון קסם אישי. ילדה שאי אפשר שלא לאהוב. מבלי שארגיש התגנבה לליבי והפכה אותי לאמא. ארז היה גאה בה בלי גבול, מחפש ללא הרף אישור שהיא "שלו". בסופו של יום, כשרותם כבר ישנה, היינו מדברים על מעלליה בגן ולא מתעייפים לספר בשיבחה. "הצליח לנו," היה ארז מסכם בחיוך במיטה, וככה היינו נרדמים.
בשלב כלשהו נוספה לחיי מועקה לא מוגדרת, מן זימזום טורדני וקבוע. אולי היו תמיד ולכן לא הבחנתי בהם. ואחר כך היו כל כך הרבה נקודות עד שטבעתי בהן.
מהיכן להתחיל? ביום הזה שבו התהפכו חיי? אולי באסונות שידעתי שקדמו לו? ואולי דווקא באסון שקדם לכל אלא שעליו ידעתי רק אחר כך? אספר לפי סדר הידיעה. רק כך אני יודעת לזכור.
1.
באוקטובר הורי עוברים תאונת דרכים. אבא שלי האשם בתאונה. הגורם לתאונה מעורפל. הוא שוב שקע בהתקף פרנויה אביבי אופייני, למרות שזה היה סתיו. ואולי אני טועה והוא חלה דווקא אחרי התאונה. בכל מקרה הוא איבד שליטה על הרכב, לא הצליח ללחוץ על הבלמים, עלה על אי תנועה, עבר למסלול הנגדי ופגע ברכב שבא ממול. למרבה המזל הנהגת שהיתה במכונית ההיא היתה בגפה, וכמעט שלא נפגעה. גם אבא שלי יצא ממש ללא פגע, לא גופני לפחות. אמא שלי נפגעה מכרית אוויר. מעוצמת המכה היא נחבטה בראשה ונפגעה בעין אחת. היא הייתה בהכרה כל הזמן, דיממה וצרחה. עוברי אורח שראו את התאונה הביאו אותם לבית חולים, יחד עם הנהגת הפגועה. בחדר מיון הסתבר שרק עין שמאל נפגעה, והפגיעה קלה.
הורי לא סיפרו לי דבר על התאונה. התחלתי לדאוג אחרי שלא דיברתי איתם בטלפון יומיים תמימים. היינו רגילים לדבר כמעט בכל יום. בוקר אחד הדאגה שלי הייתה נוראית דיה עד כדי להרים אליהם טלפון באותו הרגע. משלא היתה תשובה למרות שעת הבוקר המוקדמת דאגתי ממש. ניסיתי לשני הניידים ועדיין לא הייתה תשובה. לקחתי ספר טלפונים והתחלתי להתקשר לחדרי מיון בירושלים. לבסוף, בהדסה עין כרם הודו שאכן מאושפזת שם אחת בשם חנה שביט. רווח לי. אני זוכרת את תחושת האויר הממלא את בית החזה ומתרוקן בבת אחת. זה שום דבר. רק אמא במיון. אמא שלי כל הזמן במיון. ישנן שתי סיבות קבועות שהיא נוטה להחליף ביניהן לסירוגין. לחץ דם גבוה, וחשש להתקף לב. ללחץ דם יש לה תרופות לשימוש ביתי ללא שום צורך בהגעה לבית חולים. התקף לב דווקא היה לה לפני מספר שנים, ומאז כל מחוש קטן מהווה חשש להתקף נוסף.
כשאני נרגעת הפקידה בטלפון פולטת משהו על תאונת דרכים. ליבי דופק. לשם שינוי זה רציני, ואני מייד מרגישה אשמה. הפקידה מסרבת לנדב פרטים. "לא יזיק שתבואי לבקר את אמא שלך ואז תדעי את כל הפרטים." לה זה אולי לא יזיק, לי זה בהחלט עלול. אני מנסה בכל זאת לדלות פרטים. היא מסרבת, חושבת שאני הבת הגרועה בעולם. במידה מסויימת היא צודקת אלא שהיא לא מכירה את אמא שלי.
למזלי אני שומעת את קולו של אבא שלי, רם ונישא כהרגלו. הפעם אני ממש שמחה שזה כך. אני מבקשת מהפקידה לדבר איתו והיא נענית.
כשמסתבר לי שהנזק של אמא שלי קל יחסית אני מודה בליבי על שתאונה בסדר גודל כזה הסתיימה באסון כה קטן.
כשאני מגיעה לבקר אותה במחלקה היא פורחת. חמ"ל חברות סביבה, והיא במרכז, חוזרת שוב ושוב על סיפור התאונה, בכל פעם שמגיע מבקר חדש. בכל חזרה כזו הסיפור הולך ותופס נפח, נצבע בצבעים הרואים יותר. אין ספק שידה על העליונה. שום חברה לא תוכל להתמודד עם סיפור שכזה. בתחרות הסמויה בין כולן היא נצחה ובגדול. אני עומדת מהצד, משתדלת להיות כמה שיותר לא נראית ולא מורגשת. אבוד לי. פאנל המשתתפים גדול מספיק מכדי שירפו ממני.
"אז מה איתך?" שואלת צילה, "נו, בת כמה כבר הקטנה שלך?"
"בת שלוש," אמא שלי עונה בתוכחה, מסתכלת על בטני השטוחה באופן שאי אפשר לפספס.
"עדיין לא. היא בת שנתיים ועשר," אני מתגוננת.
"זה כבר ממש שלוש," מסכמת שושי, "תגידי, לא חשבת להביא לה אח או אחות? זה לא טוב שילד נשאר יחיד. דווקא את צריכה לדעת את זה."
"אני לא יכולתי," אומרת אמא שלי, כך שלא יהיה ספק שאני יכולה, ובכפיות טובה אופיינית לא רוצה.
"את יודעת, לא תשארי צעירה לתמיד," מתערבת מירי, "הכלה שלי דחתה ודחתה ובסוף כשהיא כבר רצתה לא כל כך הלך לה."
"הכלה שלי ילדה פג בחודש שישי," מוסיפה דליה, "אתם הצעירים תמיד נדמה לכם שהעולם שלכם. בסוף זה נגמר, את יודעת."
אני יודעת. אלא שאני לא טורחת לעדכן אותה שאני מזמן לא צעירה, שלצערי אני כבר לא משלה את עצמי שנעורי ישתמרו לנצח. כל רצוני הוא שהשיחה הזו תגמר. אני מנוסה מספיק לדעת שמרגע שעליתי בחכה אין סיכוי שאשתחרר מהר כל כך. אלא אם כן אמציא תירוץ ואברח משם. כמה חבל שאני כבר לא צעירה. אילו הייתי כבר מזמן הייתי אומרת להן לשתוק ושזה לא עניינן לדחוף את אפן לרחם שלי.
דווקא אחרי שהדי התאונה שוכחים אבא שלי מתמוטט. כהרגלו כל עוד היה מצב חירום הוא תפקד להפליא. ברגע שהחירום הסתיים הוא מתפרק לרסיסים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
