קראתי את "היום השמיני" (היום בו ברא אלוהים את הדת)
ואת "ויברא האדם את אלוהים בצלמו", שניהם טובים מאוד לאטאיסטים.
השאלה שלי היא... למה להתמודד עם זה בצורה הזו? למי אכפת?
כמו שלרובנו ברור שמשהו דפוק בעולם הזה ומצד שני יש בו "ניסים" שאנחנו לא מבינים, אין צורך לחזור על זה שוב ושוב, או לחפש עימותים.
מנקודת הראות שלי הספרים שמסבירים מדוע אין לקבל דת או אלוהים והעלאת ספקות ו"הוכחות" מקבילים לספרי החזרה בתשובה שמוכיחות את קיום האלוהים.
בשני המקרים הספרים מתעלמים ממה שנוח להם, ומהללים את מה שנוח להם להאמין.
איך אמר מורי ורבי fat mike באיזה שיר-
And I find it’s getting harder to hang out
With grown adults who actually believe
In Santa Claus and Noah’s Ark
and that their god is the best
My distaste has turned into detest
למה להכנס לזה לעומק? למה להתעמת כל הזמן ולמי לעזאזל אכפת מה הדעות של המאמינים או הלא מאמינים
ו"להתאמן" בבילבולי המוח שלהם על הקורא או המאזין?
שאני רואה זה אנשים שחייבים, פשוט חייבים לומר את דעתם, או "צדקתם"?!
מי שבוחר להיות דתי, יופי לו. מי שבוחר לא להאמין- סבבה.
רק אל תספרו לי על זה.
ובכלל- זה שהתנ"ך לא כזה הומני ועוסק בהילול אלוהים לא הופך אותו לספר של אידיוטים.
וזה שיש סיפורים על מקרים שונים לא אומר שצריך לפסוק חוקים שיכפו על אזרחי ישראל מתוך איזה ציטוט אחד מסכן ולהחמיר כאילו אין מחר.
פרופורציה, בחייכם!!!
עצם הזמן אותו מקדישים לכתיבת ספר שמוכיח שאין אלוהים, או יש אלוהים, עצוב לי שאנשים מקדישים כל כך הרבה מזמנם ומרצם במשהו רוחני כשזה לא באמת משנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
