"אבא." צעקתי בעודי מתקרבת אליו, ידי זהרו מהכוח שניתן לי.
"אז," הוא צחקק בלעג.
"אני רואה ששאבת כוחות, את מי הרגת את חברייך?" הוא צחקק.
"אתה." צעקתי, הייתי בסערת רגשות הייתי כל-כך עצבנית עליו, עשיתי תנועת דחיפה בידי ועפ"י שהייתי 5 מטר ממנו הוא עף אחורנית כאילו טיל פגע בו.
"את... איך.... אני .... בלידה......" הוא גמגם.
"מה," צעקתי "שאבת לי את כל הכוחות בעת שתפסת אותי וחיבקת בי?" היתה לי הרגשה שלא אני מדברת כי לא ידעתי את זה עד אותו הרגע.
"איך.... את.... לא...." הוא המשיך וגמגם.
"פתטי." מלמלתי
"אתה עוד תצטער על זה שפגעת באמא." המשכתי לצרוח.
"באמת?" הייתה בקולו שוב את אותה נימה של לעג.
הסתכלתי אחורנית לוודא אם אמא בסדר, הוא החזיק בה אותו אחד שחטף אותי ושינה את חיי- איתי.
סכינו נבדקה לגרונה של אמא ואבא צחק, הוא עשה תנועה בידו והסכין ננעצה עמוק בגרונה של אמא.
רצתי אליה בעודי צועקת "אמא לא." כשדמעותיי צורבות בלחיי ומשאירות זכר למה שרק ארע.
"אמא." מלמלתי בעודי מחזיקה בגופתה, כאב לי מאד הזעם מילא את גופי.
עשיתי תנועת חניקה, אבא ואיתי ריחפו באוויר בעוד צווארם נמחץ תחת לחץ כוחי, איתי נפל ומת.
אבא לעומת זאת לחץ בחזרה והשתחרר.
אנשיו התחילו למלא את אולם האבן הגדול שבו עמדנו, והמלחמה החלה.
פעם ראשונה בחיי לא פחדתי להרוג בין אם זה היה בעזרת הקסם ובין אם זה היה בעזרת הסכינים שמצאתי בפינת האולם.
רצתי לעבר אבי. (אם בכלל אוד אפשר לקרוא לו כך.)
"אתה." צעקתי אליו ממרחק "אתה הרגת את אמא שלי." הרגשתי את כעס מצטבר שמעתי קולות בראשי המעודדים אותי להורגו.
ואז עצרתי, ראיתי אותו יוצא מבין הצללים אוחז בידו של אבי ומעקם אותה, "די." אבא צעק. "בבקשה זה כואב." הוא המשיך ויבב.
"הייתה צריך להתרחק מהמשפחה שלי." אמר גיא ותקע את סכינו בלב אבי.
רצתי אליו חיבקתי אותו, ואמרתי,
"איך אתה... אני.... לונדון..." גמגמתי.
"אף פעם לא באמת נסעתי ללונדון אני ריגלתי בשביל אמא אחרי אבא." הוא אמר ברשמיות ההולמת אותו.
"גם אתה ידעת?" התעצבנתי, "טוב לא משנה תודה שהצלת אותי והרגת את אבא." המשכתי.
"או זה לא הסוף הוא עוד ישוב." השיב גיא וחיבק אותי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
