"די." צעקתי עליו, הגרון שלי שרף מרוב צעקות, הרגשתי את דמעותיי החמות זולגות על לחי ואותי מסרבת לחוש בכך, הרגשתי את ידו המתקרבת למחותן מלחיי ולחוש כאילו לא היו, סטיתי.
לא רציתי לחוש בכאבו, לא יכולתי לראות את דמעתו אשר זלגה בעת ששלי סירבה להתממש.
נשברתי, התקרבתי אליו בצעד אטי נשקתי על לחיו בפעם האחרונה, ויצאתי.
"עָנַבֵל." שמעתי את קריאתו מלאת הכאב, יכולתי לחוש בדמעותיו הצורבות, בלבו הנשבר.
"ענבל." קרא בפעם האחרונה.
שמעתי את צעדי, את דמעותיי את לבי הנשבר בעת שניסיתי לממש את הנכון, רציתי לחזור לחשוב שכלום לא קרה באת שאני מדחיקה את הכאב.
שמעתי צעדים, הם התקרבו אם כול רגע שעבר, חשתי באדם אשר עצר בעדי, חשתי בו באת שסובב אותי ונשק על לחיי חשתי בו באת ששחרר אותי ונעלם כאילו לא היה.
***
"את צריכה משהוא?" שאל המוכר והסתכל עלי כמסרב להאמין שחזרתי,
"לא תודה אדמונד אני חושבת שאמצענו לבד, אך תודה." השבתי.
בדיוק אז המזכיר המלכותי נכנס, הוא דיבר בקולו הרשמי, פניו היו נוקשות וכואבות באת שאמר את אשר ציווה עליו המלך למסור, וכך היו דבריו,
"המלך ארתור מודיע בצער על פטירת בנו, סר לואיס השני הלוויה בצהרי היום, כל העם מוזמן לחלוק בצער המלך."
כשלתי ונפלתי והתחלתי למרר בבכי.
הלוויה הייתה מכובדת כולם חלקו בצערו של המלך בכיתי ובכיתי בלי הפסקה על כתפה של חברתי לִיעָנַה נפלתי על ברכיי בעת שרפת הגופה ושלכיתה לים (מנהג מלכותי לחַלִקָת כבוד עם המת.)
עיניי צרבו לבי מיאן להשלים עם הנכון, מותו של סר לואיס, אהובי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
