פתאום אני מרגישה כמו במבחן (למרות שזה לא). לפחות אחד כזה שמעמיד את הזכרון הרעוע שלי למבחן.
אז - א. כן, בטח שקראתי ספרים שנכתבו בשיתוף פעולה, רק ש: ב. הזכרון שלי מסרב בכל תוקף לספר לי כרגע מהם...
אבל מזל שיש את "סימניה", ככה אני יכולה לרמות את הזכרון שלי:
"עקרון הארבעה" מאת איאן קולדוול ודסטין תומסון.
"משחק הזיכרון" מאת ניקי פרנץ' (שם עט יחיד שמייצג שני סופרים - ניקי ג'ררד ושון פרנץ').
"כשפילים בוכים" מאת ג'פרי מאסון וסוזן מקארתי.
(ושימו לב, שאף אחד מהם לא מד"ב או פנטזיה).
ויש עוד...
אני חושבת שבספרי עיון זה נפוץ יותר, משום שתהליך המחקר לקראת כתיבת הספר מתחלק בין שניים (או יותר) אנשים, ואז כל אחד מהם כותב את הפרקים שרלוונטיים לתחום המחקר שלו ו/או לנושאים שאותם הוא חקר לקראת כתיבת הספר הספציפי, ובשלב העריכה המקצועית (שגם היא אופיינית לספרי מחקר/עיון) עושים התאמה אחידה של השפה.
