אנחנו שלושה בבית. אמא אבא ואני. אבא ואמא תמיד רבים. יותר מדוייק לומר שאמא רבה עם אבא. אני ואמא רבות תמיד. זה דווקא סמטרי – היא רבה איתי, ואני רבה איתה. כתוצאה מכך גם אני ואבא רבים. זה מה שנקרא "יחס טרנזיטיבי".
אני ואמא רבות על כל דבר. היא רוצה שאני אסדר את החדר. אני לא. אני לא מסדרת את החדר אף פעם. אמא שלי עזבה את הבית כבר המון פעמים, כמעט אחרי כל מריבה. היא ירדה עד הקומה השניה אפילו. אני קוראת המון. אחרי כל מריבה אני לוקחת ספר ויושבת לקרוא בחוץ. גם בחורף. כששניהם רבים אני נכנסת לחדר שלי, סוגרת את הדלת וקוראת. גם על הקריאה אנחנו רבות. אמא שלי חושבת שאני קוראת יותר מדי. זה לא טוב. עדיף שאני אהיה בצופים כמו כולם, או אפגש עם חברות. כשאני נפגשת עם חברות היא כועסת שמא סיפרתי להן משהו שלא הייתי צריכה. ילדות טובות לא מספרות כלום. צופים אני שונאת. הייתי שנה שלמה בצופים בכיתה ה' כי כולם היו. אז עדיין חשבתי שאם אעשה מה שכולם עושים אני אהיה כמו כולם. נורא רציתי להיות כמו כולם. רק יותר חכמה. אמא קנתה לי מדי חאקי ועניבה צהובה של מתחילים. היא ממש שמחה שסוף סוף יש לה ילדה רגילה. בפעולה של ראש השנה המדריכה רקפת חילקה לכולם אבן חלקלקה ועליה ברכה אישית לשנה החדשה. אותי היא שכחה.
אמא רוצה לעבור דירה. הבית נראה לה קר מדי בחורף, המטבח קטן ומיושן, ובכלל אין לה מקום בארונות. ממש מפתיע. היא לא זורקת כלום. היא שומרת בגדים שלבשה כשהייתה בת עשרים. היא ממש לא בת עשרים כיום. היא אומרת שדווקא עכשיו חבל לזרוק אותם כי עוד מעט הם יחזרו לאופנה. אם היא הייתה עושה חשבון היא היתה מגיעה למסקנה שאם קונים בכל שנה דברים חדשים ונפח הארונות חסום אז יהיה צפוף בכל מקרה. אבל אמא שלי לא עושה חשבון, לפחות לא לאף אחד מאיתנו. אמא רוצה לעבור דירה אבל אבא לא עושה שום דבר בקשר לזה. היא צועקת עליו המון בגלל זה. עדיין לא עברנו דירה. אני מעדיפה לא לעזוב. אני שונאת מקומות חדשים.
אבא שלי חושב שזה טוב שאני קוראת, רק חבל שאני קוראת כזה זבל. הוא אומר שכשהיה בגילי כבר קרא דוסטויבסקי וטולסטוי. אני, לעומת זאת, קוראת בעיקר את דבורה עומר וגלילה רון פדר. אני אוהבת גם את "המצחיקה עם העגילים". גם את ג'ול ורן. אבל ג'ול ורן זה בסדר כי הוא קלאסיקה וגם אבא שלי קרא אותו. מותר לי גם לקרוא את ארתור קונן דויל, אבל "כלבם של בני בסקרוויל" ממש מפחיד אותי. האמת שמותר לי לקרוא הכל, רק שאם אבא שלי רואה ספר שהוא לא מעריך (כמעט כולם) הוא מסתכל בי במבט מאוכזב כזה והגבות שלו מתכווצות. לחברה שלי טלי יש אבא שתמיד הולך איתה לספריה ובודק אילו ספרים היא לוקחת. לי מרשים לבחור לבד. לאמא שלי לא אכפת. אבא שלי חושב שממילא כל הספרים בעברית גרועים. שיחשוב מה שהוא רוצה. אני קוראת רק מה שמתחשק לי.
החברה שלי מיכל ואני עושות תחרות מי תרזה יותר. זו תחרות ברוח טובה ואנחנו עוזרות אחת לשניה. בכל פעם שאני מרגישה שאני נשברת והולכת לאכול אני מתקשרת אליה. אנחנו מדברות המון. אמא שלי תמיד מנסה להאזין לשיחה. היא מוצאת כל מני תירוצים להיות ליד החדר שלי. זה לא עוזר לה. אני תמיד שומעת כשהיא שם. ליתר בטחון אני תמיד מציצה החוצה לראות.
מיכל יותר רזה ממני. היא אף פעם לא היתה שמנה ממילא, וגם לא הכריחו אותה לאכול. היא גם עושה הרבה יותר ספורט. היא בחוג התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית, ושני חוגי ריקוד. אני שונאת חוגים. אני לא אוהבת עוד מערכת קבועה כזו שאומרים לי מה לעשות. מספיק בית הספר. אז אני רק רצה. גם זה מרזה. מה שכן נהיו לי רגליים של כדורגלן והן נראות אפילו יותר שמנות ממה שהן באמת. אמא אומרת לי שזה מכוער, שהרגליים שלי גבריות. היא מוסיפה שמזל שיש לי חזה גדול. אני נחרדת וממהרת לראי. עדיין יש לי המון שדיים. אני חייבת חייבת לרזות.
בכל הפסקה אנחנו יושבות במסדרון ליד חדר מורים ומסתכלות על כולם. בעיקר על בנות. אנחנו פוסלות כמעט את כולן – שמנות. שתינו מקנאות במירב כהן. היא ממש ממש רזה. יש לה ידיים חוטיות כאלו ואין לה בכלל בטן. גם הלסת שלה צרה כזו ואין עליה טיפת שומן. לי יש סנטר כפול. היא גם מכירה את כל הטריקים. בכל פעם שההורים שלה מאשפזים אותה היא מצליחה לרמות את הרופאים במשקל. האמת שזה לא ממש קשה. רופאים הם מטומטמים, ביחוד פסיכיאטרים. הם לא שמים לב שבכל פעם לפני השקילה היא שותה המון וגם מתעקשת להישקל במכנסיים קצרים. היא אומרת להם שזה בגלל שהיא מתביישת להישקל בתחתונים. הם מבינים. הרי קשה להיות ילדה בגיל ההתבגרות, ביחוד אנורקטית שזה אומר שממילא יש לה "דימוי גוף בעייתי". האמת היא שמירב מצליחה להגניב אבנים קטנות למכנסיים. המון. היא ביקשה מאמא שלה שתביא את אוסף האבנים הנוצצות שלה בתירוץ שזה מעודד אותה. ברור שאמא שלה הביאה. אמא של מירב מרגישה מאוד אשמה שבתה אנורקטית. היא גם אשמה שאישפזה את מירב, אם כי היא מנסה כל הזמן לשכנע את שתיהן שזה לטובתה. לכן היא עושה הכל כדי לשמח את מירב ולהבריא אותה. מה יכול להזיק באוסף אבנים נוצצות? היא חושבת שמירב מנסה "להתחבר מחדש לעצמה דרך מאורעות טובים שהיו לה בילדות". זה מה שהפסיכיאטרית שלה ביקשה ממנה לעשות. כבר אמרתי, כל הרופאים מטומטמים.
מיכל לימדה אותי להקיא. היא אמרה שזה פשוט. מכניסים שתי אצבעות לגרון, אבל ממש עמוק, ואז הכל עולה בקלות.
אני מפסיקה לכתוב. יש לי סחרחורת וקשה לי להתרכז אפילו בזה. עכשיו שש. רק שש. יש לי עוד ערב שלם להעביר עם תחושת הרעב הבלתי נסבלת הזו. כשיש סחרחורת ועוצמים את העיניים מרגישים אותה הרבה פחות. כדי להצליח צריך לחשוב שהרעב מדומה. אני מדמיינת אותו כמו ישות נפרדת כזו שנמצאת אצלי בבטן. אני רוצה שהוא יצא ולא יציק לי. אני לא באמת באמת רעבה. כדי להצליח צריך הרבה סבלנות, ואין מספיק סבלנות כשרעבים. אם רק אוכל משהו קטן קטן הסחרחורת הזו אולי תיפסק ואוכל לקרוא ולא לסבול כל הערב. אני הולכת למטבח ופותחת את המקרר. רק לבדוק. יש גבינה. על המכסה שלה כתוב "אפס אחוז שומן". היא לא באמת כזו. אבא שלי חושב שהוא מצליח לסדר אותי. הוא מחליף בסופר בין המכסים של גבינת תשעה אחוזים עם הכחושה כדי לדחוף לי עוד קלוריות בלי שאדע. פעם אחת תפסתי אותו ומאז אני לא אוכלת גבינה. צמתי יומיים בגלל הסיפור הזה.
יש גם אבטיח. אדום אדום. רק חתיכה קטנטנה. זה לא יצא הרבה קלוריות. אפשר יהיה לרוץ אחר כך עד בית הספר וחזרה ולשרוף את כולן. אני מוציאה אותו, מפשיטה אותו מהנילון הנצמד ומריחה. ריח של קיץ שמש וחופש. אני שולחת יד ונוגעת באדום החלקלק, מכניסה את האצבע לפה ומלקקת. כל כך טעים. אולי רק חתיכה קטנה. לא. אסור. אני מכסה אותו שוב בנילון ומכניסה למקרר. הפעם הצלחתי. אולי בסוף באמת אהיה רזה ושקופה. אולי אפילו לא אהיה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
