כעשרה ימים אחרי שילדתי את נויה אני לא יכולה לדחות יותר את הורי. הם רוצים לבוא לבקר ולראות אותה בפעם הראשונה.
כרגיל הם באים עם ערימת מתנות לרותם, ועכשיו גם לנויה. רותם יודעת שהם תמיד מביאים מתנות ולכן ברגע שנפתחת הדלת היא אומרת "מה הבאתם לי? איפה המתנות שלי? אני רוצה אני רוצה אני רוצה."
אני לא אוהבת את זה. אני רוצה שהיא תחכה להם עצמם ולא למתנות. אני אפילו מסבירה להם ומנמקת, אבל ללא הואיל. כרגיל אינם מקשיבים לי, ואני מחליטה להניח להם לעשות כרצונם.
הם מתישבים ושולפים את המתנות. הראשונה זו בובת ברבי, ארוזה בהמוני חוטים וסיכות. רותם רוצה לפתוח אותה. עכשיו. אני עוזבת את רחיצת הבקבוקים במטבח, נכנסת לסלון ומתחילה לפתוח את האריזה הסיזיפית הזו.
"אפשר לקבל קפה?" אבא שלי שואל.
"רק שניה," אני אומרת, "רק אסיים לפתוח את האריזה של הברבי."
"אני אכין לך," אמא שלי מתנדבת וקמה למטבח.
"בבקשה חכו עוד שניה," אני מתחננת, למודת נסיון.
היא כבר במטבח, מתעלמת מדברי. אני קמה מייד אחריה. היא מחפשת את הקפה, מוצאת אותו ובדרך מפילה את קופסת השוקו של רותם, לפני שאני מספיקה לתפוס. אבקת השוקו מתפזרת על מתלה הבקבוקים הנקיים של נויה, אלו שכבר חיטאתי.
"מה עם הברבי שלי," רותם צועקת מהסלון, "עוד לא פתחת לי אותה."
"שניה," אני צועקת אליה, מהמטבח לסלון, "עוד רגע אני באה."
"אני רוצה עכשיו. עכשיו," רותם מתחילה לבכות, דווקא כשהיא רואה שאין לי כוח.
אני מנסה לנקות את השיש מהאבקה, יודעת שאצטרך לחטא שוב את הבקבוקים. אבא שלי עומד לידי, נתקל בי בכל פעם שאני מנסה לקחת את הסמרטוט או הסבון.
"הורדתי תוכנה חדשה לחישובים מתמטיים. נהדרת. יכולה לעשות מה שאת רוצה. הרבה יותר טובה מ-matlab," הוא אומר, "אם יש לך קצת סבלנות לשמוע אני אסביר לך."
הוא ממשיך בתיאור אבל אני לא מסוגלת להקשיב.
"אני רואה שאין לך חשק לשמוע על זה. חבל. זו תוכנה ממש מוצלחת. היא יכולה לעזור לך הרבה במחקר."
אני מנסה לספור עד עשר לפני שאני עונה אבל בחמש אני נשברת.
"אתה לא רואה שאני מנסה לנקות פה מהר ושרותם בוכה?"
הוא נעלב. "אף פעם אין לך סבלנות אלי."
רותם ממשיכה לבכות מהסלון. פתאום אני קולטת שהבכי הזה חזק מדי ולא במקום. היפו. אני רצה אליה, משאירה את הורי במטבח עם הלכלוך של השוקו. אני מודדת סוכר. 56. ועוד איך היפו. אבא שלי רץ אחרי, ואמא שלי אחריו. "כמה יצא כמה יצא?" אני לא עונה, פותחת את הארון כדי להוציא את קופסת סוכריות הגלוקוזה. אני לא מוצאת אותה. היא כנראה נפלה לפנים הארון כשאמא שלי הוציאה את הקפה והפילה את השוקו. אין לי זמן לחפש אחריה. אני רצה לתיק הגן של רותם, מוציאה שתי סוכריות ונותנת לה, מוודאת שהיא תלעס אותן ולא סתם תמצוץ. נויה בוכה לפתע. כמעט שכחתי שיש לי תינוקת.
"לא נתת לי להכין קפה לאבא ובסוף לא הכנת לו בעצמך," אמא שלי אומרת. אני מתעלמת, מרימה את נויה והולכת להכין לה בקבוק. כשאני במטבח אני נזכרת שכל הבקבוקים התלכלכו ואין לי עם מה להכין לה. אני מניחה אותה בעגלה צורחת, עד שאני מסיימת לשטוף ולהרתיח בקבוקים. רותם כבר משועממת ואני מרשה לה לצפות בטלוויזיה למרות שכבר צפתה הרבה יותר מדי היום. אני שוב מותשת מכדי להתווכח.
כשנויה אכולה, המטבח נקי, והקפה לאבא שלי מוכן, אני מתישבת סוף סוף על כסא לידם.
"לא הכנת לאמא קפה," הוא מתלונן, "אולי גם היא רוצה?"
אני מתחילה לבכות ללא שום שליטה. עיני פשוט זולגות. כל הרע מתנקז לתוכן. זה קרה לי כל כך הרבה לאחרונה, אלא שהם לא מורגלים בכך. אני לא נוהגת לבכות לידם, בנוכחותם אני תמיד חזקה. הם מביטים בי המומים. "מה קרה?" אבא שלי נבהל.
הדברים יוצאים מפי בשטף, ממש כמו הדמעות.
"אתם מתישים אותי. אין לי כוחות עכשיו. לא שמתם לב אבל מאז שהגעתם לא ישבתי דקה, לא שתתי ולא אכלתי. אני עשרה ימים אחרי לידה ואני עדיין חלשה. כל הזמן טרטרתם אותי להביא משהו, להכין משהו, לפתוח את המתנות שהבאתם. אני צריכה לרוץ אחרי רותם, ויש עכשיו גם את נויה. עוד הייתי צריכה לנקות אחריכם. אתם לא מתכוונים, אבל אתם פשוט שוחקים אותי מרוב כוונות טובות. אתם לא רואים אותי בכלל. אמרתי לכם את זה המון פעמים ואתם עדיין עושים את אותו הדבר. לכן לא רציתי שתבואו עד עכשיו. הפעם זה גם עבר כל גבול, גם יש לי עוד תינוקת, וגם אני חלשה."
"אז רק נביא דברים ונלך," אבא שלי אומר נעלב.
"אני רוצה שתשארו, אבל או שלא תביאו כלום, או שתשימו הכל בצד ותתנו לי לשבת. אנחנו יכולים לדבר לשם שינוי."
"סליחה," אמא שלי אומרת. "היינו צריכים להתחשב בך אחרי לידה."
אני חושבת שלא שמעתי טוב. זה לא יתכן. אבל לא דמיינתי. המילה הזו נאמרה. סליחה. כל כך חיכיתי לה. אולי בכל זאת לא מאוחר מדי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
