ישבתי המומה לא ידעתי מה לאמר מה לחשוב?
הסתכלתי החוצה דרך החלון לבדוק אם מרוב הלם פספסתי את התחנה שלי?
נשארה לי עוד תחנה אחת.
"הם עוד יחזרו" מלמלתי, "הוא עוד יחזור." המשכתי.
עכשיו רק דבר אחד הטריד אותי- איך אני מספרת על זה לאמא?
מוזיקה המשיכה להתנגן ברקע של האוטובוס.
הנוסעים דיברו ודיברו, חלקם צעקו כול הזמן-"תכבו את המוזיקה." אבל אני כבר לא שמתי לב.
המחשבה איך אני אספר לאמא התנגנה כל כך הרבה הרבה במוחי עד שלאחר דקות ספורות כבר נשמעה כזמזום של שיר מוכר.
לא ידעתי מה לעשות.
הסתכלתי החוצה, עוד מספר דקות אגיע הביתה.
המחשבה שאגיע הביתה שלמה ובטוחה הקלה מלבי את גודל הפחד וההלם מהיום..
אך עדיין כל כך כאב לי -לא מבחינה פיזית, משהוא הציק לי ניסיתי לחפש את מקור הכאב, מצאתי- האכזבה!
כל כך התאכזבתי שאבי שיקר לי- כל כך התאכזבתי שהוא שיקר לאימי!
לחצתי על כפתור- 'עצור' באוטובוס נשמע זמזום ועל המסך של הטלוויזיה הופיע בכיתוב גדול ואדום המילה - עצור.
לפתע האוטובוס כולו קפץ- אין פה במפרים. חשבתי לעצמי.
הנהג עצר עצירה פתאומית וירד מהאוטובוס.
הוא נעצר ליד הגלגל ועשה פרצוף של הלם, לאחר דקה כל האוטובוס כבר היה ליד החלון.
דרסנו צבי- ירדתי לראות את הצבי- על אחת הקרניים שלו התנוסס ברוח משהוא לבן, התקרבתי קצת יותר- זה היה פתק.
פתחתי את הפתק, עליו היה כתוב:
למאיה לוי אם חשובה לך המשפחה תחזרי מיד לביתך.
"אמא." מלמלתי והפלתי את הדף מהיד.
התחלתי לרוץ רצתי ורצתי ורצתי.
התקרבתי לדלת הבית, האור דלק, הנחתי את היד על הידית סובבתי את הידית בתנועה קלה והדפתי את הדלת.
היא הייתה שם קשורה לכיסא מדממת והוא אוחז בה.
"ברוכה הבאה מאיה." קרא אבא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
