אני לא יודעת כמה זמן נישארתי ככה,שוכבת,דוממת. אולי שעות,אולי ימים,אולי שבועות..כעבור זמן הרחתי משהו,לא חי,לא מת-ערפד. התחלתי לברוח,בכל הכוח,העצים חלפו לידי במהירות הבזק,החיות ברחו כשקלטו את ריחו של הטורף,ואני המשכתי לברוח,ברחתי וברחתי,אך כעבור דקות תפסה אותי יד חזקה ומשכה אותי אחורה,אינסטנקטיבית תקפתי ונשמעה צריכה חזקה של מתכת חורקת. יופי,עכשיו בטוח הם ישאירו אותי בחיים. עצרתי,מבוהלת מהיצור ומהחריקה מחרישת האוזניים. אחרי חצי שנייה קרו כמה דברים בבת אחת,ראיתי יד קטנה לבנה עפה לצד,וראיתי ערפדה קטנה,שדונית כזאת,צורחת בכאב. באותו זמן ראיתי ערפד אחר,מזנק עליי בכעס ובנהמה מחרישת אוזניים,וכך ,התחיל קרב,אני לא יודעת למה,אבל הייתי חזקה,וכמעט ניצחתי את שניהם,אבל פתאום בא עוד אחד,ועוד אחת ,עוד זוג ועוד זוג,הם תפסו אותי ומרוב בהלה צרחתי. ובתוך כל הנהימות וההתקפות,בתוך הצרחות שלי,הם גברו עליי. ויתרתי,נתתי להם לקחת אותי ,והערפדה השדונית חיברה בחזרה את היד שלה,והסתכלה עליי במבט מוזר.לא כועס,לא מלא שנאה,הסתכלה עליי בעיניים חכמות,מבינות,והמבט הזה רק הפחיד אותי יותר.
