קים מונזו הצליח באסופה זו לכנס 30 סיפורים לכדי יצירה אחת הומוגנית, שכן הסיפורים משלימים זה את זה ויוצרים תמונת פסיפס מורכבת, המוכיחה בדייקנות את חוסר הוודאות הנצחי של האדם. הסיפורים בפני עצמם הנם פשוטים ומתוארים בקווים כלליים, אולם כתצרף שלם הם מהווים מפגן של שלמות וירטואוזית, ויש מי שהשווה את יכולתו הייחודית "לשחק במילים" – לנבוקוב, לא פחות.
"האחות הראשית מביטה בשעון. ממש לא מתאים לה שחולה נפטר לה עכשיו. יש לה עוד רבע שעה לסיום המשמרת והיום, יותר מתמיד, חשוב לה לצאת בזמן כי סופסוף הצליחה לגרום לכך שבן-זוגה של חברתה הטובה ביותר, יציע לה לפגוש אותו, בתירוץ שהוא רוצה לדבר. כמובן, על החברה שלה. למרות שהיא יודעת היטב (מהשיחות ביניהן) שהוא ממש לא בנוי לדיבורים, ומה שהכי פחות מעניין אותו זה לשוחח, ואין צל של ספק שאם הזמין אותה לארוחת ערב בבית, זה כדי להשכיב אותה תוך דקות אחדות, על השולחן ממש, בין הנרות וצלחות הספגטי, אם אכן הכין ספגטי לארוחת ערב, (והיא הרי יודעת מחברתה) שזו המנה שהוא כמעט תמיד מכין. והיא ממתינה לכך בכליון עיניים. לכן, אם תודיע שהחולה בחדר 93 נפטר, בין אם תרצה ובין אם לא, יהיה עליה להישאר עוד זמן רב למדי אף שהמשמרת הבאה כבר הגיעה, זאת שמתחילה בעוד רבע שעה בדיוק. המתים דורשים מילוי טפסים. אלה דברים שלוקחים זמן. ופירוש הדבר שהיא תאחר לפגישה. ברור שהיא יכולה להתקשר לחבר של החברה שלה, לספר לו מה קרה ולהציע לו להיפגש יותר מאוחר, או ביום אחר. אבל מניסיונה היא יודעת שדחייה בפגישה הראשונה היא על-פי רוב הרסנית. פגישה ראשונה שנדחתה מסיבה כלשהי, תידחה בפעם הבאה בגלל סיבה אחרת. פעם בגלל דבר אחד ופעם אחרת בגלל דבר אחר, וכך היא תמשיך ותידחה עד קץ הימים."
***
קים מונזו (ברצלונה 1952), שילב תמיד בין כתיבה ספרותית לעיתונאית. ספר אחר ספר, מיצב את עצמו מונזו כסמן הימני של הסיפור הקצר בספרות הקטלאנית העכשווית. מעמד זה זיכה אותו בפרס הספרות הלאומי, פרס העיר ברצלונה, פרס פְּרוּדֵנסִי בֶּרְטרָאנָה לרומן הטוב ביותר, באות הזהב, בפרס הרומן הטוב ביותר שנבחר על-ידי קוראי העיתון אֶל טֶמְפְּס, וארבע פעמים בפרס הביקורת המוענק על-ידי כתב העת "סֶרָה ד'אוֹר".