“****
אלכס חולה במחלה סופנית. הוא הולך למות. טס, למען הדיוק. לשווייץ. קרובי משפחה רחוקים מסיעים אותו לשדה התעופה, ושם, במין הכלאה של מועקה, מבוכה והקלה הם משאירים אותו (לבקשתו) בידיהם האמונות של האנשים שעושים דברים כאלה, מסיעים את כסא הגלגלים במערכת העיכול של נמל התעופה, דרך הביקורת הבטחונית, הדרכונים והדיוטי פרי, עד למטוס, ובדרך מתעניינים בנימוס אם הוא צריך לשירותים, או משהו לשתות, או לאכול, משוחחים איתו בעדינות, בשפה של מי שעתותיו בידו, וזו עבודתו, בינתיים, עד שיימצא משהו אחר. אלכס מהרהר על חייו שחלפו והגיעו לישורת הסופית שלהם, מביט על האנשים שנמצאים סביבו, אנשים בשדה התעופה, אנשים רגילים. הקורא קורא את מחשבותיו של אלכס וחושב על עצמו. מה היה עושה אילו. מה היה קורה אם. האם חייו נוצלו עד תום. איפה טעה. מה קרה. איך הגיע לאן שהגיע.
הספר ברובו כתוב בשפה מאוד מדוברת, דלה, כמעט בנאלית, ועם זאת יש בה פכים של עניין וקסם שמבצבץ דווקא בין החרכים. התובנות המתבקשות על המוות עולות, אם בכלל, באופן עקיף ביותר, וסיפוריהם של אלכס, קרוביו, מכריו, והאנשים בשדה התעופה ובמטוס משתרגים זה בזה, לפעמים באופן שיש בו ערך מוסף, אך לרוב בצורה שנראית סתמית, כמעט שרירותית. ההחלטה של הסופר לספר את הסיפור דווקא באופן הזה בולטת מאוד, וגם אם יש בה לפרקים משהו אפקטיבי, לעתים קרובות מדי במהלך הקריאה מצאתי את עצמי תוהה מה הטעם בכלל להמשיך לקרוא כשהחווייה שלי כה אדישה ומקוטעת, וכשאין לי יכולת להבין על איזו דמות מסופר עכשיו, אם זה משהו מהעבר או מההווה, ואפילו מה ההקשר.
החלק החותם של הספר מעניין מאוד, בלתי צפוי, כשאסף שור טורף את הקלפים ומתבונן על כל הסיטואציה של סוף והתחלה מזווית חדשה, ובכל זאת גם שם הרגשתי שהוא מתפזר, וחשבתי לעצמי מה הטעם. בספר, או בכלל. ואולי זו הייתה הכוונה.”
