מכירים את זה שהחיים מתהפכים? זה קרה לי אחרי שמיה מתה. בין העץ הבודד לכל הקברים, הוצאתי את הפנקס שלי והתחלתי לכתוב. מיה. בגיל ארבע-עשרה נישקה בחורה, בגיל עשרים עשתה הפלה ובגיל עשרים-וארבע לא נשמה. וזהו כל הסיפור, ילדה אחת מתה, ילד אחר שלא אהב ואני שאת כל נשמתי נתתי לה. זהו כל הסיפור וכל פרט הוא רק עוד ענין עסיסי וצהוב לתאוות הדעת של בני האדם. וכן, היה גם את תמיר.

דבר המחבר:
זוהי הפעם היחידה שאני, דניאל טאובה, כותב לך.
את רון, מספר הסיפור, המצאתי כי רציתי דמות שקטה, שכל שאר הדמויות מרגישות בנוח לשפוך את הנשמה שלהן עליה. אך מכל פרק שכתבתי כבר לא הצלחתי למצוא את ההבדל ביני לבינו.
אז נתתי לעצמי עמוד אחד להסביר, עמוד בודד לדבר לקורא לפני שהוא צולל לסיפור.

רציתי לכתוב סיפור אהבה וכתבתי סיפור איוב.
רציתי להראות שיש המון סוגי אהבה בעולם, יש את האהבה של השליטה ויש את האהבה של ההקרבה, אהבה של התלות ואהבה של הורים, לחבר שמת ולמישהי שלא בחיים.
כל אחד אוהב בצורה כל כך שונה, אך למרות זאת לאף אחד אין את האמת עליה. אהבה היא של כולם וכל אחד יבחר את דרכו כיצד לאהוב.
אך מהר מאוד גיליתי, שהדמויות אינן יכולות להימדד בחיי היום יום אלא רק במצבי קיצון. כי שם, איפה שקשה, הן נמדדות.
כתבתי סיפור אהבה, לא כמו בדיסני. סיפור אהבה שלוקח את הדמויות להתמודדות, שואל אותן את השאלות שלפחות אני שואל את עצמי עמוק בפנים.
ולהפתעתי גיליתי, שלמרות שכל דמות אוהבת אחרת, הן כולן אני.
כולנו מסוגלים לאהוב בהמון דרכים שונות, וזה ממש בסדר גמור.

שם הספר
בעיניים ירוקות - סיפורו של דור הטינדר והרטלין