“קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל אביב. משהו במטרופולין הישראלי לא עובד כשמנסים לעשות העתק הדבק עם טוויסט של הלבנט. אבל לאורך השנים ניסו כמה סופרים (הבולט שבהם הוא יאיר לפיד בסדרת ספרי הבלש הפרטי שכתב על ג׳וש שירמן, יוצא גולני ומחלק הבילוש) ליצור בלש פרטי "כחול לבן". למרות האתגר נראה שא. סלע הצליח. ספרו, "עטלף באביב" (ספרי ניב, 2018), הציג לקהל הקוראים מעין פיליפ מרלו תל אביבי, בשם ברהמס (ברי) לוין, יוצא יחידה המבצעית של השב"כ.

מאחורי לוין, המצולק והאנטי-חברתי שמכור לקפה שחור ולתשבצי היגיון, שירות ארוך בשב"כ תחת פיקודו של יקי בן-דוד, איש מבצעים אגדי, שהיה המנטור שלו ונהרג בנסיבות עלומות. לוין פרש לאחר שנפצע בפעילות מבצעית מסווגת ואיבד שישים אחוז מיכולת הראייה שלו בעין שמאל. "אתה כבר לא לוחם ביחידה מובחרת ולא מבצעיסט של השב"כ, אתה לא כלום" (עמוד 43), הזכיר לעצמו תכופות. אבל נראה שהוא מוכר את עצמו בזול.

"השירות הצבאי שלך הוא מהמרשימים שראיתי. לחימה בלבנון, ברצועה" (עמוד 52), העיר לו קצין בכיר במשטרה וציין כי ברזומה של לוין היו "מבצעים מיוחדים, מודיעין אנושי, זירת צפון, גדה מערבית… צל"ש רמטכ"ל. שב"כ, יחידה מבצעית. אני רואה שהיית בצוות של יקי בן-דוד. זה אולי הדבר הכי מרשים כאן. לחימה אורבנית, איסוף, הסתננות, סיכול ממוקד…" (עמוד 52).

המבצעים שלהם היו בקצה גבול המעטפת, כלומר מסמרי שיער. במבצע בשומרון, למשל, ארבה היחידה לבכיר בחמאס. הכוח המסוערב ארב למחבל כאשר חלק מהאנשים בעמדות הסוואה מסביב לציר, ואילו יקי בן-דוד המתין לו כפיתיון עם חמור שעמד באמצע הכביש. כאשר הגיע רכבו של המחבל, נזכר לוין, הוא "מקבל אור ירוק ומתרומם לעמדת כריעה כדי להתגבר על הבולדרים שחוסמים את קו הירי, ובתיאום מושלם אני מרסס את הצד האחורי של הרכב בעוד יקי מושך את המיקרו-עוזי מתחת לגלבייה ומרסס אותו מלפנים. טררררר… הג׳יפ חורר כמו גבינה שווייצרית. לא היה צריך אפילו לוודא הריגה. רב-המחבלים הזה לא ידע מעולם מה פגע בו" (עמוד 23).

המבצע הזה הזכיר כמה מבצעי סיכול ממוקד שביצעו כוחות צה"ל והשב"כ במהלך האינתיפאדה השנייה, מה שרק הוסיף לאמינות של הספר. בישראל שבה כל קורא שני הוא חבר של… או לחלופין בוגר יחידה ושירות חשאיים כאלה או אחרים, זהו תבלין הכרחי. בספר ישנם הומאז׳ים לספריהם של ריימונד צ׳אנדלר, מיקי ספילאני, כמו גם לספר "דואט בביירות" מאת מישקה בן-דוד, איש המוסד (אחד המותחנים הטובים ביותר שנכתבו כאן), שמהם ניכר שהמחבר שולט היטב ברזי הז׳אנר.

הספר נפתח במפגש מקרי עם ניקול, בחורה יפיפייה שנמלטת על חייה ובאופן מילולי השאירה חתיכה מהצרות שלה ברשות לוין, שנגרר לרשת של רצח, מזימות ותככים, שבה קשה לדעת מי הטובים ומי הרעים. אבל העניין, העיר לוין, "הוא שכשאתה שושואיסט לשעבר, חצי-עיוור, צורך ניקוטין כמו כפר של כורים מקסיקנים ועם בעיה מוזרה של קפאין, שגר בחדר וחצי מתפורר ורקוב כמו החיים שלך, מעל הפאב שהוא חצי שלך וחצי של החבר היחיד שלך בעולם – אז אתה חושב לעצמך: נו טוב, מה זה כבר עוד כמה צרות?" (עמוד 12).

רק היה חסר שיגיד כמו מרלו שצרות זה המקצוע שלו. ואולי זה המסר שעולה בין השורות כשלוין ניסה לפתור את תשבץ ההיגיון שלו: "שבע מאונך, לא רחבות מכדי להקשות על החיים: צ-ר-ו-ת. אולי לקח לי זמן אבל עליתי על זה" (עמוד 19). וכמו אצל צ׳אנדלר הדיאלוגים השנונים במפגשיו של הגיבור עם דמויות שונות (ויחסי ה"האם הם יהיו ביחד" שלו עם גל, סטודנטית יפיפייה לרפואה שהיא גם המלצרית החדשה בפאב שלו), והמסע שהוא עובר לאורך הספר, מעניינים לא פחות מפתרון התעלומה.

"סכנה זה השם האמצעי שלי" (עמוד 49), זרק לוין בהומור לאחד מחבריו, בכיר לשעבר בשב"כ, כשהאחרון הזהיר אותו שאם יוסיף לנסות לפענח את הפרשה הוא לוקח סיכון גדול. החבר כמובן צדק, לשמחת הקוראים, כי ככל שזה מסוכן זה כיף לנו הקוראים לקרוא.”