“#
זה היה מארק טוויין שהצהיר שלהפסיק לעשן זה הכי קל בעולם: הוא עצמו הפסיק כבר עשרות פעמים... המספר בספר הזה מחליט להפסיק לראות טלוויזיה. הוא מכבה אותה בתנועה נחושה וסופית אחרי סיום צפייה ב'גראן פרי' ומתפעל מעצמו מאד.

הוא מצחיק לעתים – לטוסן יש חוש הומור, מסוג הומור המצבים, בעיקר המאפשר לו לספר סיפורים מצחיקים ולהעיר מפעם לפעם את סיפורו לחיים. קטע מצחיק לדוגמה – השכנים – זרים לו למעשה - הגרים בדירה מעליו מבקשים ממנו שישקה את העציצים שלהם כשהם יוצאים לחופשה. הם עושים לו סיור בדירה, מכירים לו צמח-צמח (ובעיקר מכירים אותו לצמחים, שלא ייבהלו כשיבחינו שזר משקה אותם...) ונותנים לו הוראות מפורטות איך, כמה, באיזו דרך ובאיזו תרכובת יש להשקות כל צמח...
הוא עוסק גם בזוטי-זוטים המאפשרים כתיבת עבודה, שלאחריה מותר למחברה להוסיף את התואר "דוקטור" לחתימתו. במקרה הזה המספר קיבל מילגה מכובדת לחיות בברלין ולכתוב עבודה על טיציאן, שקרל הגדול אולי, ואולי לא, הרים את מכחולו מתישהו... וגם מי קרא לו 'טיציאן', מי 'טיציאנו' ומי 'לה-טיציאן'. אכן תכנים חשובים המרבים ידע בעולם.

הסיפור – אם אפשר לכנות אותו כך – נמשך בערך 48 שעות, עם מעט גלישה לעבר ודי הרבה הגיגים של זרם התודעה. אם הייתי צריכה לאפיין אותו הייתי אומרת שזה פוסט ארוך, מרובה-תכנים, העוסק בחייו של המספר ובמצב האנושות. (הספר יצא לאור בשנת 1997 כאשר הטלוויזייה שלטה פחות או יותר במידע שהגיע לעמך) יש בו קטעים מעניינים, יש בו קטעים מצחיקים, יש בו קטעים אירוטיים, אך התקשיתי לראות את הספר כמכלול ובמיוחד – להרגיש שקיבלתי ממנו ערך מוסף שהיה שווה את השקעת הקריאה (189 עמודים בפורמט קטן של הוצאת לוקוס).

כתבתי פה לא פעם – יש כמה הוצאות לאור חדשות ואופנתיות שהתמחו ב"ספרים קטנים". מתברר שבעולמנו הטוויטרי יש להם ביקוש מיוחד: אנשים רוצים לקרוא אבל נרתעים מהתחייבות לספר עב-כרס. אותן הוצאות יוצאות לקושש להן ספרים עם משקל המוגבל ל-200 גרם. כל מה שעולה במשקלו על זה, מוחזר אחר כבוד. רצוי, כמובן, שהספר המדובר יהיה כזה שנכתב לפני עשרות ואפילו מאות שנים. כך אפשר להימנע מתשלום זכויות וניתן לכנות את הספר "קלאסיקה", מה שיגביר את שמחת הקוראים. על הדרך אותן הוצאות זוכות גם בתווית של "איכות". באחת הביקורות על הספר הזה כתבה המבקרת שהספר היה נורא משעמם, אבל היא מכבדת את הוצאת 'לוקוס' לכן לא נטשה אותו... כלומר ההוצאה מקבלת קרדיט זהה לכותב הספר. וזו, תודו, גאונות שיווקית שבקלות מצדיקה "דוקטור" בחתימת מי שהמציא אותה.”