“כמו שטיח פרסי, מעשה אורג של צבעים ויופי, פסיפס שזור של חוטים יפהפיים, כך הספר הזה, מצבת זיכרון מרהיבה של כפר קטן בפרס.
כמו תבשיל פרסי, עסיסי וצבעוני, שיש בו פנים וחוץ, שברו מעורר תיאבון ותוכו מפתיע, והוא מתבשל על אש קטנה, מעלה ניחוחות ואלף טעמים שמתפצפצים על הלשון, כך הספר הזה, כתב אהבה חמה לאנשי חומסר ולמשפחתה של הסופרת.
אנחנו, בני הדור השני של יוצאי אירופה, שהשואה הפקיעה את ילדותם של הורינו, שהמלחמה גזלה מהם את משפחתם, חמסה מהם את הזיכרונות, השאירה אותם ערום ועריה מכל חפץ או תמונה של עברם, אנחנו בני הדור השני יכולים רק לקנא.
עופרה מצוב כהן כותבת את סיפור תולדותיו של אביה, ניסים-חי ושל בני משפחתו, ביד בוטחת, כאילו הייתה שם בעצמה, בחומסר מול ההר. כורעת ברך ליד הנהר ומשפשפת כבסים, מפטפטת עם שכנותיה, מחליפה חוויות צרות של אושר וצרות עם נשים עמלניות, משווה מתכונים מעלי ריר ומרכיבים סודיים של חמין, מתפללת בבית הכנסת של הכפר ומשחקת עם הילדים, שפיהם מלא בתפארתה של איספהן הבלתי מושגת.
חיי המשפחה הקרובים והרחוקים מלאים בכמיהה אל "סיון", היא ציון וירושלים. ואכן, בהגיע היום והם קיבלו היתר מהשלטונות, נטשו מאחוריהם בתים מלאי כל טוב, רהיטים מפוארים ושטיחים מעשי אומן, ירושות של דורות, בגדים וחפצים אהובים, ונשאו את צרורותיהם הצנועים, עם נשותיהם וטפם וזקניהם, נטשו את הנוף האהוב ואת קברי יקיריהם כדי לעלות לארץ חדשה הנאבקת על קיומה.
במחנה העולים "שער העליה", "שרליה", כמו ששרה חוה אלברשטיין בשירה הידוע, עשו ניסים-חי ואחותו ברוריה את צעדיהם הראשונים במדינת הצנע מרובת הלשונות, ארץ שיושביה אינם מסבירי פנים לעולים החדשים, אבל הם, סתגלנים שכמותם, נטולי דרישות, מאוהבים ב"סיון" משאת נפשם, פניהם אל העתיד. ניסים-חי אל עבודה קשה ובלתי מתגמלת ומשם אל הצבא כחיל בודד, וברוריה לפנימיה.
זה ספר שמזמין את השבטיות להיכנס בדלת הפתוחה. אחרי שנים שבהן סילקו את השבטיות מן התרבות ומן הספרות, מן האומנות ומשמות המשפחה, כשהרצון להפוך את החברה הישראלית לחברה הומוגנית ונטולת סממנים של שורשים ומסורת, יצר חברה שמוחקת את הייחודיות מפרטיה.
השמות הפרטיים הפכו להיות סממן היכר של "כולנו אותו דבר", שמות המשפחה נקטעו מהרצף השורשי לטובת שמות, שצליליהם הישראליים מזכירים את השם המקורי. השבטיות הפכה לסימן היכר של נחשלות ושל חוסר קידמה. טרקו בפניה את הדלת, התביישו בה.
רק בשנות התשעים ובתחילת האלף החדש, פערו סדק צר בפניה של השבטיות. התייחסו אליה קצת כמו אל דודה זקנה ונודניקית, שאוחזת במנהגים שפג תוקפם. לאט לאט הירשו לה לשבת ליד השולחן, בבגדיה הצבעוניים, לספר את סיפוריה מן העבר, להנחיל לדור הצעיר קצת שורשיות.
בספר מול ההר בחומסר, נפתחת הדלת לרווחה בפני השבטיות, באהבה ובגאווה.
הספר החדש הזה הוא שיר אהבה ישן, של אנשים טובים באמצע הדרך, אנשי משפחה שומרי מוסר ומסורת, אלה שנטשו את חייהם המוגנים בפרס כדי לבנות את הארץ הזאת.
זהו שיר אהבתם של הוריה, ניסים-חי ושולמית, זהירה ומהססת, אמיצה ונחושה שהקימו משפחה לתפארת.
הספר הזה הוא בליל של ריחות תבשילים, של ססגוניות הלבוש ושל מנהגים מחממי לב.
זהו סיפור הנצחה שכתוב בלשון דשנה ורבת רבדים, יפהפייה ומשובצת דימויים ותיאורים, ממש כמו "אורז צהוב מזעפרן ומתובל בצימוקים בשני צבעים, בחמוציות ארגמניות ובשרוכי גזר דקיקים ומתוקים ועסיסיים, והתאדיג שחלקו העליון שמנוני וזהוב, כמו שדה בלבלובו, ארוג שתי וערב באלפי גרגרי אורז, זהובים וחומים ולבנבנים, ובתוכם פרוסות דשנות ורכות של תפוחי אדמה."”
