“"המתנדב, מרגע שחובש כומתה אדומה, מרגע שנועל נעלי צנחנים, מרגע שנושא בגאווה את כפני הצניחה על לוח לבו, אינו רשאי עוד לנהוג לי קנה המידה המצוי. קנה המידה שלו גבוה יותר ומשום שהחבורה שאליה הוא שייך מצומצמת, דרישותיה קפדניות מאוד. פגיעה בחוקי הצנחנים היא פגיעה בכל צנחן" (עמ׳ 38).

המלחמה ברצועת עזה החזירה אותי, בין היתר, לספר "פלוגה ד׳" (הוצאת משרד הביטחון, 1977), שכתב הרמטכ"ל והשר לשעבר, מרדכי (מוטה) גור, על מסלול ההכשרה והפעילות המבצעית שחוו אנשי פלוגת הצנחנים עליה פיקד בפעולות התגמול.

באמצע שנות החמישים החליט הרמטכ"ל, משה דיין, לאור הצלחת פעולות התגמול שביצעה יחידה 101, עליה פיקד אז רס"ן אריאל (אריק) שרון, לאחד את היחידה עם גדוד הצנחנים 890 ולמנות את שרון כמפקדו. דיין ביקש אז לקבוע מחדש את נורמות הלחימה, הביצוע והפיקוד מלפנים של צה"ל. המכשיר שבו בחר לשם כך היה גדוד הצנחנים בפיקוד שרון, ובהתאמה עיקר הפעילות המבצעית ההתקפית של צה"ל הוטלה אז עליהם. חלק ניכר מהפשיטות שביצע הגדוד כנגד כוחות הצבא המצרי והפאדאיון בעזה היו במקומות שבהם לחם צה"ל במלחמת "חרבות ברזל".

גור, שלחם במלחמת העצמאות כמפקד מחלקה ב"יחידת פשיטה ממונעת, גדוד 9 פלמ"ח, במסגרת חטיבת הנגב" (עמ׳ 11) ולאחר מכן שימש כמ"פ בנח"ל, החליט "להתנדב כמ"פ לגדוד" (עמ׳ 14). שרון מינה אותו למפקד פלוגה ד׳ של מגויסי מחזור מאי 1954, שזה עתה השלימה טירונות והבהיר שהדגש באימונים ובהוויה הגדודית הוא על יכולת הביצוע והמשמעת המבצעית. לדבריו, "זכות הקיום בגדוד ניתנה למי שמסוגל לבצע" (עמ׳ 18). 

גור סיפר כי שרון נשען אז בעיקר על הסמל (שמאוחר יותר העניק לו הרמטכ"ל דיין דרגות קצונה ללא קורס) מאיר הר־ציון בתכנון וביצוע פעולות התגמול. "על הר־ציון ניתן היה לסמוך תמיד ובכל מצב. למרות היותו סמל בלבד, שימש יועצו העיקרי של אריק בתכנון מבצעים. קור־רוחו בקרב והבנתו את האפשרויות הטמונות בקרקע ואת האויב, העמידוהו מעל למבנה הפיקודי הפורמלי של הגדוד" (עמ׳ 18).

בהתאם לכך תמיד הטיל שרון על סיירת צנחנים בפיקוד הר־ציון את המשימה המורכבת ביותר. כך למשל, בפעולת כנרת, היא מבצע "עלי זית", אולי הפעולה המורכבת ביותר מבין פעולות התגמול, נקבע כי הכוח בפיקוד הר־ציון "ינוע ברגל מעין־גב ויכבוש את מוצב כורסי" (עמ׳ 231), משימה שחייבה ניווט בשטח הררי והתגנבות חשאית ממש עד לגדר המוצב. הוא ואנשיו כבשו והרסו את המוצבים, הרגו 27 חיילים סורים ושבו 27 חיילים נוספים. על האופן שבו פיקד על הכוח עוטר בעיטור העוז.

בהמשך הצטרפו לגדוד מפקדים בעלי שיעור קומה כמו גור עצמו, רפאל (רפול) איתן, דני מט, אלישע שלם ואחרים, שהיו גם הם ל"קבלני ביצוע" בולטים. אלוף (מיל׳) אורי שמחוני, ששירת בגדוד כלוחם ומפקד, קבע כי היה "אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם".

גור תיאר בספר את תהליך אימון וחישול הפלוגה באימונים מפרכים שכללו נחיתות מן הים, תרגילים מוצנחים, כיבוש יעדים מבוצרים פשיטות וניווטים. בנוסף, עמד גם על חשיבות הספרות הצבאית היפה כמקור ידע למפקדים. בין היתר קראו המפקדים בפלוגה את הרומן "זעקת הקרב" שכתב ליאון יוריס, על לחימת גדוד נחתים אמריקני בקרבות בחזית האוקיאנוס השקט במלחמת העולם השנייה.

הדמות המרכזית בספר, סיפר גור, "היא של מפקד המביא את חייליו כמעט לידי טירוף. האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות, המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו" (עמ׳ 33).

כצפוי, כתב, "המערכה הראשונה שלתוכה הוטל הגדוד הוכיחה עד כמה צדק. אויב יפאני עיקש אכזר ותוקפן, נוסף על תנאי שטח ולחימה קשים ביותר, קידמו את הנחתים. וכאן הסתבר, כי האימונים, התנאים הקשים והיחס הקשוח אל החיילים הצדיקו את עצמם. בדיעבד הבינו זאת מפקדים וחיילים כאחד" (עמ׳ 33).

גם מפקדי המחלקות בפלוגה ד׳, ובהם לוי חופש (לימים מח"ט הצנחנים) ומשה פלס (סטמפל׳ה), התלבטו מהי דמות המפקד הנכונה להם. האם עליהם להיות מפקדים הדואגים לאנשיהם וחסים עליהם באימונים ובשגרת השירות הצבאי, או שמא עליהם להיות מפקדים קשוחים הרואים במשימה והעמידה בה את חזות הכל. לדברי גור, המפקדים "בפלוגה שלנו, שראו את עיקר תפקידם בביצוע פעולות קרב, ביכרו להימנות עם הסוג ה'קשוח'" (עמ׳ 34).

הספרות הצבאית כך נראה, שמשה מקור השראה גם בתחום החינוך ומשמעת. דוגמה בולטת היא "מסדר פאנפילוב" בהשראת אירוע מן הספר "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק, אודות לחימת גדוד חי"ר במילואים בצבא האדום במערכה להגנת מוסקבה במלחמת העולם השנייה.

לאחר שערקו שני חיילים מן הפלוגה כינס המ"פ, גור, את חייליו למסדר לילי. גור הקריא לחיילים (ושני העריקים) מן הספר את דברי המג"ד, מומיש אולי, למ"מ שברח עם מחלקתו מפני האויב הגרמני:

"…ואני האמנתי לך. את החזקת בדרך. אתה חסמת אותה ולבבך נמס. ברחת. סבור אתה, שעזבת את הדרך? לא, את הסגרת את מוסקבה…" (עמ׳ 37).

הרעיון היה הוקעה פומבית של מי שחרגו מן השורה. בספר, כמעט שהוציא המג"ד להורג את אותו מ"מ ולבסוף הדיח אותו מן הגדוד (עד שגאל את כבודו במבצע יחיד בו הרג שני חיילי אויב) גור היה רחום יותר. כאן, די היה ב"זובור" המסר היה ברור. מי שבפלוגה נהנה מאמון מפקדיו וחבריו לנשק ועליו להרוויח ולהצדיק אותו. אחרת, חלקו לא יהיה עמם.

בפעולות התגמול, כתב גור, בלטה "חשיבות השאיפה לבוא במגע בלתי־אמצעי עם האויב ולפגוע בו. במבצעים אלה, ללא שיתוף כוחות שריון וארטילריה, שההכרעה בהם הושגה בקרב פנים־אל־פנים, חייבים היו כל המפקדים להימצא בראש כוחותיהם" (עמ׳ 19).

המבחן הגדול של הפלוגה והגדוד הגיע בפעולת עזה, מבצע "חץ שחור", בלילה שבין ה־28 בפברואר ל־1 במרץ 1955. על גדוד 890, בפיקוד שרון, הוטל לפשוט על מחנה צבאי סמוך ברצועת עזה, להשמיד את מתקניו ואת מכון המים ואת תחנת הרכבת הסמוכים. הכוח הפושט כלל את פלוגתו של גור, פלוגה א׳, בפיקוד סרן סעדיה אלקיים (סופאפו), והסיירת, בפיקוד סרן דני מט.

הגדוד נערך בקיבוץ מפלסים. "עם רדת הערב יצאו הכוחות בטור רגלי ארוך. פלוגה א׳ הובילה ופלוגה ד' שלנו היתה בתווך. במקביל ובנפרד יצאה הסיירת מאיזור קיבוץ בארי לחסימה מדרום לעזה" (עמ׳ 136). לפתע נשמעו יריות מקדמת הטור. היתקלות. "ממטח העוזים הבינונו שכוח החוד הסתער. הרי כך לימדנו את אנשינו: נתקלים – מייד מסתערים!" (עמ׳ 137). בהמשך התברר "שכוח סופאפו אכן נתקל במארב – הסתער והרג שלושה חיילים מצרים. שלושה אחרים ברחו" (עמ׳ 137).

לאחר מכן הגיע הגדוש לנקודה ממנה תוכננה להתחיל ההתקפה. פלוגה א׳, שהסתערה על המחנה המצרי ספגה אש יעילה. המ"פ, סופאפו, נהרג אך סג"ם עוזי עילם לקח פיקוד והוביל את ההסתערות. "הפלוגה המשיכה להתקדם המחלקות פרצו את הגדרות ובתנופה טיהרו את הבתים והמתקנים. חיילי האויב נפגעו באוהלים, בבתים ובעמדות־הגנה" (עמ׳ 140). לעילם הוענק צל"ש הרמטכ"ל (שהפך לימים לעיטור העוז).

במקביל, הגיעה משאית ובה כוח תגבורת מצרי לחסימה שהציב דני מט. "אנשי הסיירת פתחו באש והסתערו. החיילים המצרים, אשר ניסו לברוח, נפגעו. האויב איבד במכת־אש אחת ויחידה זו למעלה משלושים חיילים" (עמ׳ 140). 

פלוגה ד׳ תקפה את תחנת הרכבת. "כל הכוח היה פרוס מאחורי. ללא שהיה ובקול רם קראתי לכוח: "אחרי!" – והחילותי לרוץ על פני המסילה" (עמ׳ 138). כל מחלקות הפלוגה הסתערו לעבר היעדים. "המניפה התפרסה, ולפי האש יכולתי להבחין במקומו של כל אחד מכוחות־המשנה" (עמ׳ 139), כתב.

משנפתחה על הכוח אש מעמדת מקלע מצרית פקד גור להשליך עליה רימונים, אך למרות הפקודה היססו אנשיו לבצעה. "ביקשתי רימון אחד אלי. מאז ומתמיד הצטיינתי בזריקת אבנים ורימונים. שלפתי את הנצרה ומטווח של עשרות מטרים השלכתי את הרימון בתנופה והמשכנו לרוץ. הרימון התפוצץ והמקלע חדל לפעול" (עמ׳ 139).

הכוחות הסתערו אז במהירות על היעדים. "מחלקה 11 פעלה מול האוהלים המערביים. לוי המ"מ הורה לפתוח במטח רימונים מלווה באש מהעוזים. הרימונים התפוצצו בין האוהלים וגרמו מייד לבערה. מטחי העוזים טיאטאו את האוהלים מבחוץ ולא איפשרו לשום חייל מצרי לצאת. ואמנם, בטרם הספיקו אנשי המחלקה המסתערת ביניהם. אוהל אחד החל לבעור. המסתערים נכנסו לאוהלים ופגעו בחיילי האויב, אשר התחבאו בהם. ארבעה מהם נהרגו באוהל אחד, שלושה באוהל שני. מאוהל אחורי הצליחו כמה חיילים מצרים לברוח אל עבר הבתים, דרומה. החוליה של מיקי ירתה אחריהם. מיקי נכנס לאוהל הבוער ומצא מספר מצרים שרועים הרוגים. משימת־הכוח הושלמה" (עמ׳ 139).

כוחות הגדוד נסוגו במסע רגלי מפרך בינות הפרדסים תוך שהם נושאים את הפצועים וההרוגים באלונקות מאולתרות. 8 הרוגים ו־13 פצועים ספגו הצנחנים בקרב. עם זאת כלל יעדי הפשיטה הושגו ונפגעו בה חיילים מצרים רבים. הפעולה היתה אות לבאות כי צה"ל עובר שינוי בכל האמור בדבקות במשימה, ברמת הכשירות והמקצועיות, ברוח הלחימה ובסגנון הפיקוד שהיה מלפנים.

פרשה מרתקת אחרת היא פשיטה שביצעה הפלוגה בפיקוד גור על רפיח. במהלך התנועה בלילה לעבר היעד, שגור תיאר כקשה במיוחד בשל חול הדיונות ברצועה, נתקל כוח החוד בתשמוע מצרי. "תוך שאנו כורעים במקום וצופים מסביב, שלפנו את הנצרות מהרימונים והשלכנו אותם אל המקום שממנו נשמעה הנקישה, ובעוד הרימונים באויר, זינקנו בהסתערות על האויב, תוך מטחי יריות מהעוזים" (עמ׳ 195).

בעקבות ההיתקלות זיהו גור ואנשיו כי המחנה המצרי ברפיח העלה את רמת הכוננות. "החלטתי על הפסקת הביצוע והוריתי על נסיגה" (עמ׳ 196), כתב. בתקופה שבה נאבק הרמטכ"ל כדי להטמיע את עיקרון הדבקות במשימה (ובגדוד שבו השתמש הרמטכ"ל כדי להמחיש ולחנך לאור פעולותיו), אין זה דבר של מה בכך לקבל החלטה כזו. אבל גור החליט, ואף קיבל גיבוי מהדרגים שמעליו שהחליט נכון. דבקות במשימה היא ערך עליון, אבל מוטב שזו תהיה תמיד מול משימות בנות ביצוע.

עוד תיאר גור בספר את פעולת התגמול בחא׳ן יונס, בה נפצעו הוא עצמו והמ"מ סטמפל׳ה (ועוטרו בצל"ש שהפך לימים לעיטור העוז), פעולת כנרת, מבצע "לולב" וגם את מלחמת סיני, בה פיקד גור על גדוד הנח"ל המוצנח בקרב המיתלה ובצניחה בא־טור.

חגי ארליכמן, מ"מ בפלוגה, אמר על השירות בצנחנים ובפלוגה כי למד "בפלוגה ד׳, כי על־מנת להיות חייל טוב, אין נחוצות סגולות מיוחדות; בכל אופן לא יותר מאשר כנות, רעות ועזרה הדדית; כושר גופני, הרבה אימון, משמעת ואפשר לומר שהניסיון לא מזיק! – זאת הראו חיילי פלוגה ד׳ בפעולות הקרב שבהן שהיתי במחיצתם" (עמ׳ 248). אכן דברים כהווייתם שכוחם יפה גם כיום.

הספר נכתב ויצא לאור במהלך כהונת גור כרמטכ"ל, לא דבר פעוט בהינתן העומס שבתפקיד. אך סופר עליו שתמיד היה מודע למקומו בהיסטוריה וניכר שהפנים את הכלל שניסח צ׳רצ׳יל בשעתו, לפיו ההיסטוריה תזכור אותו בחיוב כי הוא מתכוון לכתוב אותה. כך עשה בספרו על לחימת חטיבת הצנחנים מילואים (55) עליה פיקד בקרב לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים וכך גם בספר זה.

אין בכך ללמד על הספר, איכותו או חשיבותו. להפך. בספר הציג גור, שכרמטכ"ל עסק בשיקום צה"ל ממלחמת יום הכיפורים ובכהונתו בוצעו המבצעים אנטבה וליטני, לא מעט ממשנתו הפיקודית. החל באופן שבו מכשירים ומחנכים לוחמים למלחמה, עבור בחשיבות הדוגמה האישית והפיקוד מלפנים וכלה בדילמות מבצעיות וערכיות.

קראתי את הספר לראשונה כנער לפני גיוס. בהמשך, כמפקד צעיר בצנחנים, הוא היה תמיד בתרמילי. חזרתי אליו במלחמה הנוכחית, בה לחמתי כקצין בחטיבת צנחנים מילואים, משום שכשבעים שנים חלפו, והנה למרות הזמן שעבר חלק משמות היעדים, בין שאלו העיר עזה, חא׳ן יונס, בני סוהילה, רפיח ועוד, נותרו זהים. גם האויב, ארגון טרור פלסטיני (גם אם הפעם ללא תמיכה מצרית) נשאר דומה, וכמוהו גם הבעיות והאתגרים המבצעיים, בין שמדובר בקושי שבהליכה בחולות הרצועה, מיקום מפקדים, הצורך בתחבולה והשאלה מתי דבקים במשימה ומתי מערערים על נחיצותה. כולם נמצאים בין דפי הספר והופכים את הקריאה בו לרלוונטית גם כיום.”