“כל מי שמעשן או עישן בעברו מכיר את הסיטואציה של אחוות המעשנים. גם אם אתה נמצא בחברת אנשים שהם לא בדיוק כוס התה שלך, ברגע שחלקכם פורשים לאיזו פינה, וכל אחד מוציא את הסיגריה/טבק שלו, כל אותן תכונות והדברים המנג'סים שלא אהבתם באותם אנשים איכשהו מתפוגגים בחסות העשן.
בבית ספר תיכון ירושלמי, בכל הפסקה נפגשים ארבעת מורים, במרפסת המעשנים.
צליל, שהיתה בעברה צילה, עשתה מהפך בחייה, שינתה את שמה לצליל, וקצצה את צמתה הארוכה לתספורת קוצים מעודכנת,וזאת להמציא את עצמה מחדש בעקבות עזיבת בעלה ואבי שני ילדיה הבוגרים את הבית. (צליל מאוד הזכירה לי את עידית מהעלמה מקזאן של מאיה ערד).
אפרת, דתיה לשעבר, חיה עם בן זוג באהבה גדולה, ומתמודדים עם טיפולי פריון מתישים.
דורון, הגבר היחיד בחבורה, בחור רגיש ומכיל שהגיע לעיר הגדולה ממושב קטן, רווק בשלהי שנות השלושים לחייו המחפש את החצי השני שלו,ששבע מדייטים,ורוצה את הפינה החמה עם זו שתתאים למידותיו, או כמו שאמו סיכמה "בחורות לא צריך לברור כמו אורז".
ואיריס, נשואה עם שלושה ילדים, המצויה בחיי נישואים משמימים שרכבת השגרה הובילה אותם לנקודה האפורה והלא מרגשת, הנקודה הזו בזוגיות שצריך לשים את הרגל על הגז בכל הכח, כי העסק כבר לא מתניע לבד, צריך לעזור לזה לקרות. איריס חיה בתחושה חזקה שהדשא של השכן ירוק יותר. אז אני אומרת לך, איריס, הוא לא.וחווה את תחושת הפספוס שהבחירות שעשתה בחייה נעשו מתוך פחד, ולאו דווקא מהשיקול הנכון. תחושת המרמור החזקה עוטפת כליל את דמותה של איריס.
שם, בכל הפסקה, במרפסת המעשנים, בינות לטבעות העשן נפרשים חייהם של הארבעה, על שלל בעיותיהם ומורכבותם.
הסופרת מציבה לנו מראה, כי בפסיפס האנושי והכל כך ישראלי הזה כל אחד יתפוס לעצמו איזו נקודת הזדהות.
אהבתי את היכולת של הסופרת להעניק צבע שונה לכל דמות, כך שהן נבדלות אחת מרעותה, ואין תחושה שהן נוצרו כולן על אותו סרט נע.
יהיו כאלו שלא יאהבו את הסוף, ויגידו שהוא נוח מדי. כי כל דמות הופיעה בתחילת הסיפור עם משהו לא פתור, שבסופו בא על פתרונו, והתחושה היא כמו פאזל מושלם בה כל חתיכה מצאה את מקומה.
בינינו? בחיים, כשצצה בעיה אנחנו לא מקווים שהיא תיעלם? ואם אין לה אפשרות להיעלם, אז לפחות שהיא תיפתר, ואם זה לא מוגזם לבקש אז עדיף על הצד הטוב ביותר. נכון? אז בעצם למה לא גם בספר?
בכתיבה קולחת ורגישה פורשת לנו ליאת נוקד-וינדר סיפור מהחיים, על החיים.”
