“גילוי נאות - הביקורת הזו לא היתה נכתבת בכל תאריך אחר. בזמן אחר הייתי מכניסה את הספר לרשימת "לא שווים ביקורת" ושוכחת אותו עוד לפני שהייתי מסמנת "שלח". אבל זה הספר האחרון שקראתי בשנת 2016 ולתאריכים - כמו לזכרונות - יש משמעות לפעמים.

אם אני לא טועה קראתי את כלבם של בני בסקרוויל כשהייתי בת 8 או 9. זה דורש קצת הסבר: קראתי אז כל מה שנפל לידי וזה נחשב בעיני הסביבה לפעמים בעייתי ולא טבעי. השכנה שלנו - שקיבלה אחריות כשאמי נעדרה - היתה נכנסת ומגרשת אותי החוצה, לשחק ולשאוף קצת אוויר צח. כשהתחלתי את "כלבם של..." הוא היה כל כך מותח, שלא הדלקתי אורות בבית, כדי שהיא לא תחשוד שאני בבית ושוב קוראת... וברגע המתח והאימה החדר היה אפלולי, אני הייתי לבד, המפלצת איימה לתפוס אותי ונשמתי פרחה, פשוטו כמשמעו. מאז אני נמנעת מספרים וסרטי אימה, ואם נתקלתי באחד כזה במקרה, אני נוטשת מיד. את הספר הזה לא נטשתי - למרות נסיונה של ארסנו הוא אינו מפחיד במיוחד, גם לא מותח במיוחד.

יש פה ניסיון לעלילה מקבילה, ש 135 שנים מפרידות בין הגיבורות. האחת היא מורה להיסטוריה הנמצאת בשנת חופשת לידה וגרה בבית "היסטורי" יפה בקונטיקט (כמה "היסטורי" יכול להיות, לדעתכם, בית בארצות הברית???) היא מגלה יומן שכתבה הדמות האחרת האחרת שגם היא אם טרייה, שהתגוררה לפני 135 שנים באותו בית (שעוד לא היה "היסטורי") אשה שלפני הפיכתה לרעיה ואם היתה נערה חקרנית ואוהבת ידע (בעיקר חרקים...) שהפעלת מוחה, הלא מתאימה לאשה לפי דעת אמה ואחרים, היתה העיסוק המועדף עליה. היא מדוכדכת אחרי הלידה הקשה, ובעיקר עקב הבידוד והאיסור לעסוק בכל דבר אחר מטיפול בבית ובתינוקת, ומתחילה להתעניין באופן אובססיבי במקרה רצח שקרה באותו זמן, התעניינות שהיא חייבת להסוות, כי היא לא ראוייה לאשה.

הלוואי שהייתי יכולה לומר שהנסיונות של אבי (הדמות העכשווית) מעניינים במיוחד. החלטותיה תמוהות (נניח אם התינוקת שלכם היתה נחבלת באופן בלתי מוסבר, מהחדר שלה היו בוקעים קולות חשודים, האם הייתם משאירים אותה לישון באותו חדר המרוחק מחדר השינה שלכם? או אם הבית משמיע קולות מוזרים האם הייתם נשארים בו לבד, כי בן הזוג שלכם צריך לנסוע לזמן מה בענייני עבודה?) אבל מה אני מתפלאת על אבי? גם אני קראתי את "כלבם של בני בסקרוויל" כשהייתי לבד בבית חשוך, כדי שהשכנה לא תתפוס אותי...”