“****




השעון המעורר של האייפון צפצף פתאום, והתעוררתי. לא, לא יכול להיות שעבר לילה שלם. נראה שרק לפני שעתיים-שלוש הלכתי לישון. כל כך אין לי כוח ליום הזה. פקחתי את העיניים. שש וחמישים, לעזאזל. הילדים כבר היו למטה, שמעתי את הרחשים שלהם, שיעולים קטנים, בלתי מודעים, המהומים של שיחות על גיבורי-על.

עפתי עד השירותים, עשיתי פיפי וצחצחתי שיניים. התלבשתי, ופתחתי את החלון של חדר העבודה. על העץ היתה דוכיפת. הנקבה, הפחות יפה. היא הביטה בי והתעופפה מהענף, ואני יצאתי מהחלון, מתחתי ידיים ועפתי אחריה, כמו סופרמן, במין משובה פתאומית. אחרי כמה שניות נמאס לי, שיניתי כיוון ועפתי לסופר. נגמר הלחם, וצריך גם שקיות לסנדוויצ'ים.

****

אילו היו לחלקנו כוחות-על, גם לזה היינו מתרגלים. היינו מתבאסים שלשכנה יש אפשרות להבעיר אש מרחוק, אז היינו נמנעים מלהעיר לה שהיא שוב חוסמת את החניה. לראש הממשלה היה חשמל בידיים, והוא היה מחשמל את מי שלא היה שומר על משמעת סיעתית. לשר הביטחון היתה אפשרות לירות טילים מאצבעות הרגליים, והרבנים הראשיים היו יכולים לזמן שדים מהגיהנום ולהטיל קללות. אולי רק הרב הראשי הספרדי. תכל'ס, כנראה שמי שהיו לו כוחות יותר "שווים" בטח היה משתכר מכוחו ומשתמש בו כדי להתקדם בחיים ולא נשאר סתם אהבל עם חיים רגילים, משוללי-כוח.

וזה מה שסנדרסון עושה כאן. הוא לוקח את העולם שאנחנו מכירים ומכניס קצת קסם ועוד קצת כוח פנימה. הוא מנצל את ההזדמנות, לא רק לחשוב מה משתנה באמת בתרחיש כזה, שבו לחלק נבחר מהאנשים זוכה לכוחות-על, וכמה החיים האינדיווידואלייים שלנו היו משתנים, אלא מדמיין גם את ההשלכות החברתיות והמוסריות של עולם כזה. האם מי שחונן ביכול לעוף או לשלוט במים היה משתמש בכוחו לטובה או לרעה? האם כוח מוביל בהכרח להשחתה מוסרית? בפרפראזה על דבריו של לורד אקטון ("כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט"), האם היינו חוזים בהשתלטות של טיטאנים על העולם, ובמלחמה בלי פוסקת בין כוחות גדולים? ואולי זו בעצם אלגוריה למה שקורה גם היום, שכולנו בני תמותה אבל לחלק מאיתנו יש כוח עצום לשנות, ואכן חלק מצטרפים לטרור העולמי, וחלק מוצאים את ייעודם דווקא בהפיכת העולם למקום טוב יותר, מצטרפים לגרינפיס, מוצאים תרופה לסרטן, פותחים עמותות ועוזרים לאלפים. אם אתה פוליטיקאי ויש לך כוח - האם באמת מה שמוביל אותך היא תחושת שליחות או לחילופין היכולת לעשות מה שאתה רוצה, מה שיוביל אותך למקומות אפורים מבחינה מוסרית, ושם תיפול בהכרח, כי אי אפשר אחרת?

מדובר בספר השלישי בטרילוגיית "הנפילים", שמתוכה תורגם לעברית בינתיים רק הספר הראשון, "לב-פלדה" וגם השני עומד לצאת אוטוטו. הטרילוגיה מוצלחת מאוד, גם מפני שהפעם אנחנו לא נמצאים בעולם אחר או מקביל אלא בעולם - טוב, באמריקה - שלנו, רק שכאמור ביום בהיר אחד חלק מהאנשים זוכים כתוצאה מאיזשהו אירוע קוסמי בכוחות עליונים. נדמה לי שמי שלא אוהב את ה"הוקוס-פוקוס" הזה לא יתחיל פתאום, אבל מי שאוהב לשקוע בסיפורי פנטזיה אלגוריים שגם עומדים בפני עצמם, יכול מאוד ליהנות פה. הכתיבה של ברנדון סנדרסון מופתית כרגיל, מלאה הומור, אקשן וקונפליקטים מעוררי מחשבה - כך שאני לא רואה שום דבר שממש נגרע כאן מחווייה ספרותית רגילה. מעניין מה היה קורה אילו כותבים כמו שי עגנון היו מעזים לחצות את אוקיינוס הריאליזם למקום שבאמת שום דבר אינו מגביל אותם. האם היינו כולנו, גם "מי שלא מתחבר לספרי פנטזיה" - קוראים פנטזיה? או שאולי גם עולם כזה הוא נשגב מבינתנו? המממ.

****”