“המכאניקה של התשוקה
תמונת עירום של נערה בכריכת הספר, לכדה את עיניי, באופן שלא הצלחתי להסיר את מבטי ממנה. הנערה בגבה המופנה אלי, מביטה בהשתקפות גופה במראה, צווארה וכתפיה שמוטים במבוכה, פניה מבועתים, מול חוסר הבהירות של תווי גופה המשתנים מנעריות לנשיות מכבידה. גופה העירום חשוף בחיוורונו ובפגמיו, מציף אותי בתחושות עצובות ובבדידות.
האם הנערה אמתית, או פרי דמיוני ? אני חייב לקרוא את הספר משחקים ושעשועי שווא של ג'יימס סולטר בכדי לקבל מענה לחידת התמונה.
משחקים ושעשוי שווא, הוא הזמנה למסע בנופים ובנבכי הנפש האנושית, המתוארים בחדות ובחושניות. תחילתם בנסיעת רכבת של זר אמריקאי, באמצעותה נכנסתי לאווירה העגמומית של צרפת הכפרית, לנשמתה של עיירה קטנה, דהויה, אטומה ואפרורית, בחורף קר וקודר בו " שמים כבדים כמו סמרטוטים רטובים, רק בחורף צרפת היא באמת עצמה, עירומה, ללא גינונים.. . " (53) תיאורי הנוף והתיאורים האנושיים של הספר, חיברו אותי לתחושות ריקנות ובדידות המתהווה בנופים זרים ומנוכרים, אותם חוויתי בעבר כנוסע זר.
על רקע תיאורי אווירה יפים ועגמומיים, מתקיים מפגש בלתי אפשרי בין פליפ דין, צעיר אמריקאי, אינטלקטואל שנטש את לימודיו, וברקע תלויה התאבדות אימו בילדותו, לצעירה צרפתייה, אן מארי, פשוטה, נאה, כנועה ומינית, החיה את הפנטזיה שלה כנערה מאוהבת, ברקע שלה תלויה ילדותה העגומה והעלובה כמי שנולדה לתוך המלחמה. המפגש בין השניים מוביל לתשוקות מסעירות, ליחסים שבתחילה סחררו אותם כמו אלילים מהמיתולוגיה היוונית, אחר כך המשיכה שלהם דועכת אל כיליונה, " יש רגעים נוראים, שבהם רואים את אהבה בעיניים קרות. " (103) לפתע הוא רואה בגופה מגרעות, כהבל פיה הדליל והרקוב בשעות הבוקר.
פיליפ דין, יפה תואר, אבל עייף מכישרונותיו כמתמטיקאי, הוא נטש את אוניברסיטת ייל היוקרתית בגיל עשרים וארבע, הוא מדבר הרבה, נוהג במכוניות ספורט מהודרת, ומשוחח על ארכיטקטורה ועל תובנות הציוויליזציה. דבריו נשמעים רהבתנים, לא אמתיים כהעמדת פנים, המחפה על ריקנות גדולה. הוא עורך מסע שיטוטים ללא מטרה אליו הוא גורר את הצעירה הצרפתייה, בכדי למלא באמצעותה את ריקנותו הגדולה. הוא חיי כאן ועכשיו, כאנרכיסט הנמצא במסע של הרס עצמי. הוא מתרחק ובורח, ממשהו לא ברור, האם מעברו, או מהצורך שלו להחליט על משמעות חייו.
לבסוף הוא מרגיש מותש ממסעותיו, " הוא כמו מוזיקאי מת, כמו רץ תשוש, אין לא כוח לחלום, ליתר דיוק, חלומותיו מתרחשים כשהוא ער. " (123)
" הפואמה שלהם פוזרה סביבם, הימים נפוצו לכל עבר, התמוטטו כמו קלפים. באוויר עומדת צינה. " (203)
את סיפור של דין מספר אדם אנונימי, אמן רגיש, צלם במקצועו, בעל חושים ורגישויות יוצאי דופן. באמצעותו, אנחנו קולטים מרחב אין סופי של מראות ותחושות. הצלם מוצא עניין ופורקן לסקרנותו כמציצן, החוקר את תשוקתם המכמירה וחסרת התקווה של דין ונערתו הצרפתייה, המשתקפת כתעתוע, כחיבור בין בדיון למציאות, באופן שמעולם לא נוכל להפריד ביניהם. סולטר הוא בעצם המספר האלמוני, הנוטל מנסרת זכוכית, ומטה אותה בהטיות שונות מול האור, ובודק באמצעותה את ההשתקפויות הנפשיות של התשוקה האנושית.
סולטר, מספק לנו סצנות מיניות בוטות, שהן תעתוע בין ארוטיקה רגישה ופואטית, לפורנוגרפיה בוטה, שעוררה בי תהייה באשר לצורך האמנותי שלהן בספר הזה. התלבטתי, הדוגמה שסייעה לי להכריע הגיעה אלי מזיכרון תערוכה בה בקרתי לאחרונה.
בתערוכת האמנות היה, מייצג פרובוקטיבי שהתבסס על העתקת צילומים פורנוגרפיים מהאינטרנט, יצירה בה הוצגו סצנות מיניות בוטות, שגרמו לי לנוע למקומות לא נוחים, לגבולות המתעתעים בין אמנות לפורנוגרפיה מעוררת תיעוב, חשתי משיכה ודחייה בו בעת. האם זאת אמנות שאלתי את עצמי. גם התשובה מתעתעת. לבסוף הגעתי למסקנה כי המייצג הוא אמנות, באופן שבו הוא הציב בפני מראה, לעולמה האפל והמבחיל של הפורנוגרפיה. כך יצירתו של סולטר היא תעתוע בין ארוטיקה לפורנוגרפיה, בין אהבה תמימה, לתשוקה מינית אפלה. סולטר לוקח אותנו לקצה האפל של התשוקות, למקום בו הן הופכות להתנהגויות מבחילות, המייצגות שפל אנושי.
הסיפור הזה, מהפנט ומכשף, מסעיר בכתיבתו, בדמויותיו ובעלילתו הפגומה. יש בו דמויות לא מלוטשות, עלילה שלעתים היא סתמית והולכת לאיבוד, יש בו זיונים ללא סוף שחוזרים על עצמם באופן שגרמו לי לצעוק בשלב מסוים של הספר, די מספיק, הבנתי את הפואנטה, ויש לעלילה הזאת סוף ידוע מראש, שהורס את ההפי אנד של האגדות, ולכן את הספר הזה אהבתי מאוד.”
