“#
יש ז'אנר לא קטן של ספרים העוסקים במשפחה, בתוכו תת-ז'אנר ההולך ומתרחב של ספרים העוסקים במחלה סופנית או תסמונת סופנית של אחד מילדי המשפחה. בספרים מהסוג הזה אחד מההורים – בדרך כלל האם – הופך לכל כך אובססיבי בטיפול בילד החולה/הפגוע שהוא מחרב את המשפחה, מזניח (לפעמים עד התעללות) את הילד/ים הנוספים במשפחה, מקלקל את הזוגיות עד שאין לה תקנה ובאופן כללי מרגיש/ה כקדוש/ה, לבד בישימון הטיפול ואף אחד לא משתף איתו/ה פעולה.

הספר הזה שייך לתת-הז'אנר המוזכר והוא עוקב אחד לאחד אחרי הכללים הנהוגים בז'אנר. פה הילד – הוא בן 14, עם תוחלת חיים של עוד 6 שנים +- – סובל ממצב בו הוא אינו יכול להיחשף לשמש או לסוגים מסויימים של תאורה מלאכותית וחייב בידוד נוקשה בכל שעות האור. אמא שלו המסורה דואגת לחיי החברה שלו, לתחומי העניין שלו, מחזרת אחרי חבריו, משמשת לו חברה, מקפידה ליידע כל שכן חדש בדבר הבעייה של בנה, ומפעילה הרבה לחץ על שכנים – גם מרוחקים – לגבי סוג התאורה שישתמשו בה בחצרם. די מוקדם בסיפור מופיעה הדילמה – אין ספר מהסוג הזה ללא דילמה – והאם המסורה חייבת להחליט איפה היא עומדת יחסית לכללי המוסר והצדקנות האישית.

אני לא מחבבת – בלשון המעטה – את הז'אנר הזה. רובו כולל ספרים בינוניים ומטה, הלוחצים על בלוטת האמפתייה של הקוראים שאומרים "השבח לאל שלא עמדנו בניסיון המחריד הזה" משתתפים בהרגשת ההורים ומזדהים עם האם המסכנה והסובלת. אותי הנושא משעמם, מרגיש לי לעוס היטב ונטול ייחוד, למרות התסמונות המגוונות. הגעתי לעמוד 199 מתוך 399 ופרשתי. הספר יוחזר בכבוד לספסל ממנו נלקח. זה לא הוא, זו אני.


1/2”