“בעיצומם של האירועים בתקופה האחרונה קשה לכתוב סקירה על הספר הנוכחי.

כך זה מתחיל: "השרות הצבאי שלי התחיל בתיכון. יש אנשים שהשירות הצבאי שלהם מתחיל אפילו לפני, בית הספר האזורי מעלה דגן מלא בהם, זה מידבק. עם הרקע שלי אני בכלל לא אמור ללמוד כאן. זה היום הראשון ללימודים ואני יושב במשרד של אהוד תבן, המנהל." עמוד 7

אהוד תבן הודיע להוריו של אליאב קדוש, שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר במבחן הפסיכוטכני בדרום הארץ, ולכן הוא מבקש שאליאב יבוא ללמוד בבית הספר האזורי במעלה דגן, שנחשב לבית הספר הכי טוב באזור ומהטובים בארץ.

אהוד נחשב למחנך ומלח הארץ. "אהוד תבן לא גדל במושב כמו בכורות. ... הוא מחובר בדם לאדמה ומחובר לאדמה בדם. לפחות חמישה מהמשפחה שלו נהרגו במלחמות וזה לא הספיק בשביל להפריע לו להיות אלוף משנה. אפילו לא קצת... אימו איבדה בעל, שני בנים ושני אחים והיא אחת מאותן אמהות שכולות אשר נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה שלקסיקונים לביטחון ישראל אוהבים כל-כך לפאר." (עמוד 9)

אליאב התגייס לקורס טייס 235 ... אתם לא יודעים עד כמה חשוב המספר הזה בצבא. אבל אליאב לא שרד את הקורס ועבר לשיבוץ מחדש. לא כי אליאב לא היה "חייל טוב" הוא פשוט לא היה כמו כל "החברי הקיבוצניקים". המעבר לא היה קל... הוא הוטל לתוך מערכת לא מסודרת, מבוזבזת ולא יעילה. זו גם התקופה שאליאב קדוש מבין שאפשר למות רק וגם בגיל 18!

כשינון ניר כותב "צנחנים נהרגים בלבנון בחודשי הקיץ. בחודשי הקיץ, כמו חגבים בבכורות." זהו משפט שנותן בוקס בבטן, הופך קרביים, כואב ומצמרר כאחד.

עמוד 149: "כשמפקד בצנחנים נהרג כמעט תמיד כותבים שהיה לו כושר מנהיגות ועל איך שכל החיילים הלכו אחריו לכל מקום באשר ובמים. גם אם המקפד הזה יצעק "קדימה הסתער", או "אחרי", ואף אחד, ואני מתכוון אף אחד, לא ירים את הראש ויצא מתחת למחסן שלו, והמפקד הזה ייהרג לבד, לגמרי לבד, עדיין יכתבו את העניין הזה עם האש והמים. וגם יוסיפו שהכושר מנהיגות הזה בלט כבר לפני הצבא. זה בדיוק מה שכתבו על המפקיד ניר והמפקד אורן בצה"ל, המפקדים הולכים ונהרגים ראשונים, בניגוד לכל היגיון צבאי ומשאירים את הפיקוד למי שמעולם לא הוכשרו לפקד."

"החייל האחרון" מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון הקורא מתלווה לשלבי הקליטה של אליאב קדוש: בקו"מ, טירונות, קורס, גיבוש, ולומד על הבדלים בתוך ההירכיה בפלוגה, והבדלים העצומים לא קיימים רק ב... עמוד 83: "קיים הבדל עצום בין 16M ארוך ל- 16M מקוצר. למפקדים יש 16M מקוצר. הרובה הזה הוא החלום הרטוב של כל חייל בגדודים. חצי מהחיילים בפלוגה יסכימו להיהרג בלי לחשוב פעמיים רק כדי לצאת הביתה עם 16M מקוצר."

ינון מבקר את "שטיפת המוח" שכבר מתחילה בתיכון, ומספר כיצד כבר אחרי כמה ימים של טירונות, בא לך להסתובב בישוב שלך עם מדים ורובה. בסך הכול מאיפה אתה? ממושב דרומי נחשל בשם "בכורות" שבקושי שמעו עליו, ועם תנאי פתיחה של משפחה בנונית ומטה. במקרה הזה דווקא הדמות הנבחרת כדמות ראשית היא ממוצא מזרחי... אותו גם מכבדים במילים "היה מלח הארץ"?

על הטרטורים הצה"ליים המוכרים מצויין מעמוד 116: "בטירונות מה שלא נכנס דרך הראש נכנס בסופו של דבר דרך הרגליים." מוכר לא?



בחלק השני של הספר הקורא מתלווה לאליאב קדוש "האחר"... אליאב משובץ בתפקיד זמני בבקו"ם. פוגש במארגן מסיבות. עכשיו אין לו שום בעיה לעבור סלקציה, הרי יש לו "כומתה אדומה. הוא מתחבר לשתי בלייניות והופך לצנחן הרקדן... באחד הפרקים תמצאו סצנה של השתתפותו הפעילה, במסיבת גייז פרועה, כאשר הוא לבוש במדי צנחן ושואג "תחיי מדינת ישראל וכל הכבוד לצה"ל".

לי אישית היה נחמד להיזכר בכמה ביטויים צה"ליים, שמאז שאני השתחררתי השתדרגו כמו: "מסדר פאקים", "שבוע שדאות", "קאדר". ועל זה נאמר כל דור והביטויים שלו...

"החייל האחרון" א-ו-מ-ר...
יש כאן אמירה מאוד אמיצה, קשה, החלטית, מוצקה, וכואבת. והתמונה שעולה לי בראש עכשיו ותוך כדי כתיבה: "אריה שואג"...

לא הייתי טייסת או צנחנית. אהבתי את תקופת שרותי בצה"ל, והערצתי את הכיסא שמפקדי הישיר ישב עליו, למרות שהוא היה מבוגר ממני רק בשנה... "הייתי מורעלת"... ככה אומרים היום... נכון? לכאורה זו אחת הסיבות שתרמה להסתיגויות שלי.

למרות כמה וכמה סייגים שלי, ורק שלי, כתבתי, אתם תקראו שורות אלה ואולי תשכחו מיד, אבל אותי המסר ילווה עוד כמה ימים טובים.

שורה תחתונה: ספר שכתוב מהלב, בגוף ראשון, בכתיבה נוקבת והדוקה.

מומלץ.
לי יניני

נתונים:
שם הספר: החייל האחרון
שם הסופר/ת: ינון ניר
שפה מקור: עברית
ז'אנר: פרוזה מקור
מספר עמודים: 223
הוצאה לאור: אריה ניר הוצאה לאור, מודן הוצאה לאור
שנת הוצאה: 2015”

“נתקלתי בספר לגמרי במקרה, ובתור חייל כמובן שנמשכתי אילו כבר מהכותרת.
הספר קשה לעיכול ומצאתי את עצמי חושב עליו גם הרבה אחרי.

ההתחלה מרגישה בנאלית ומוכרת, עם טוויסט קטן.
הפעם אין מדובר בבן טובים קלאסי שמתגייס, אלא בבחור מבריק ממושב נידח שמגיע לבית ספר אליטיסטי ומשם הדרך סלולה לקורס טייס.
אומנם הפערים החברתיים תופסים מקום נרחב בחלק הראשון, אבל רק בכדי שהמחבר יוכל להגיע להבנה שבכל העולם העניין משתמשים בהם כבשר תותחים,
ואילו במדינתנו דווקא העשירים הם אלו שממהרים למלא את השורות.

לאחר הגיוס של אליאב קדוש גיבורנו, ההמשך מרגיש מוכר ומלא בתיאורי חוויות מהטירונות וההכשרה המתובלות בהומור.
מעניין ומצחיק, אבל לא משהו חדשני או לא מוכר.

דווקא החלק השני של הספר מטלטל לגמרי.
הסופר בחר שלא לכתוב על הקרב ששינה את חייו של הגיבור ( אם כי לא את דעותיו),ולהגיע ישירות לחייו של קדוש בהיותו סוג של "ג'ובניק".
החל המשוטטות במעוז הג'ובניקים הגדול תל השומר, ועד התערות בחיי הלילה התוססים של תל אביב כ"ק' הצנחן".

הספר מטלטל לגמרי ומעורר מחשבות רבות על פס הייצור שנקרא צהל, היחס של החברה הישראלית והניתוק שבין חייהם של הג'ובניקים ללוחמים.
ספר עצוב ואפילו קצת מדכא לקריאה, בעיקר לכאלה שבחרו לסכן את חייהם בצבא.”