לימים, כשנזכרתי איך החלה המשימה, נראה לי שדווקא בהמראה חשתי בפעם הראשונה הקלה מסוימת. אותה רגיעה התפשטה בי באופן מפתיע דווקא מאותו רגע בו צפיתי מראש את מהלך הטיסה – מתחילת הנסיקה ועד להתרסקות בסופה. כאילו הוכתב גורלה של המשימה מראש, במעין צו שאי אפשר היה להשפיע עליו או לשנות במשהו את תוצאותיו. אף הקמע שענדתי על צווארי לא הבטיחני דבר. דומה שאיבד מכוחו ובה במידה הורעו סיכויי לשוב בשלום ויכולתי להיקבר אי שם במדבר מרוחק שלא הכרתי את שמו.
כשהרהרתי בסיכויי לבצע את המשימה, הרפיתי את שרירי בידיעה שאסור לי לאמץ את גופי לחינם. ציפתה לי טיסה ארוכת-טווח והייתי אמור להגיע לאזור החילוץ בשיא יכולתי.
טייס המשנה שלי פרס בפיזור את מפות הניווט ולא התארגן כראוי. הוא שרבט במהירות מספרי תדרים על מעטה הניילון של סרבל הטיסה שהונח על ברכיו והמתח ניכר בו, אף שלא הוציא מילה מפיו שכן ידע שאינני סובל פטפוטים בטלים. מעולם לא ניסיתי להקל על טייסי המשנה ולא היה אכפת לי אם היה בכך כדי לגרום להם לתעב אותי. פני הילד שלו ניבטו מתוך קסדה ענקית שנצבעה בסימוני ברקים אדומים. מיקרופון היה תחוב לפיו והוא נראה כאילו בכל רגע עומדות שיניו לגרוס את פיית המשדר.
המכונאי המוטס שהסתובב בבטן המסוק סיים את בדיקותיו והתיישב בכיסאו, מעט מאחורי. הוא נמנה עם הוותיקים והרגיש אחריות כלפי הטייסים הצעירים גם אם היינו בכירים ממנו בדרגה. שמחתי להיווכח שדווקא הוא זה שיוצא איתי למשימה, אך איני בטוח שגם הוא שמח כמוני על זהות שותפו למשימה.
שדה התעופה הלך ורחק מאחורינו, וכעבור זמן קצר החלפנו את תדרי התקשורת בתדרים שישמשו אותנו במשך הטיסה כולה. הצטווינו לשמור על דממת קשר ולהפר אותה רק במקרה של העברת מידע הכרחי. עננים מעטים היו פזורים מעלינו, וגוף המסוק הכבד נצבע בזהב השמש השוקעת. חלפנו על פני תבניות נוף מוכרות, משבצות שדה צהובות שהשמש חרכה את קצות גבעוליהם. שיבולים קמלות המתינו לטרקטור וללהבי מחרשה שיפלחו את הרגבים והן תשובנה אל האדמה. ציפורים לבנות התרוצצו בחיפוש אחר מזון. כשריחפנו מעליהן בטיסה נמוכה, פרחו לכל עבר וכשרחקנו משם שבו ונחתו מאחורינו.
אהבתי להביט מקרוב במעוף הלהקות, על אף הסיכון. לא אחת כמעט חציתי את נתיבן כשדאו בדממה מבלי להסיט את כנפיהן ולו במעט. נתקנאתי בהן, איך יודעות לעוף בשיוט חסכוני למשך שעות ארוכות ואף למשך ימים, חשות בשולי נוצותיהן כל משב זעיר ומתאימות את תנוחת גופן למעוף מבלי להזדקק למכשירים או חיוויים.
הציפורים הסבו ראשיהן להביט בי והתקשיתי להאמין שהן לא נרתעות מפני. עופפנו זה לצד זה כשאני מנסה להצליב את מבטי עם מבטו של מוביל המטס. עין עוף כהה ועגולה ננעצה בי בסקרנות מהולה בכעס, כאילו הטיחו בי הציפורים שאני מעז להפריע את מסען; שאינני מבין מהי משמעותה של דאייה ארוכה כשאני מערבל את האוויר סביבי כאילו היה רכושי; שאני מטשטש במזיד את גבולם של הזרמים העולים הנושאים את גופיהן, מכריח אותן לנפנף שוב בכנפיהן, מאלץ אותן לערוך חיפוש מתיש אחר הנתיב ממנו סולקו.
עמית, טייס המשנה, פלט נתונים שונים ומצאנו שהכיוון מדויק. המשכנו לנסוק באיטיות. נטלתי את תרשימי המסוק וביצועיו לוודא את נתוני השיוט החסכוניים, השוויתי בין תצרוכת הדלק של שני המנועים ובדקתי שהם פועלים בנתונים זהים. האוזניות בקסדה הרעישו מהתשדורות התכופות של קצין הבקרה. זה ניתב כלי טיס אחרים שחלפו במרחב, ווידאתי שהם לא מסכנים אותנו בנתיב שבחרנו. בדקתי שוב את הספרות שקבענו במכשיר זיהוי העמית-טורף, להיות בטוח שהבקר האווירי מבדיל בינינו לבין האחרים. התחייבתי להקפיד על כך, בייחוד במשימת חדירה אל העומק בה היה עלינו לשמור על דממת קשר.
חרטום המסוק הצביע מעלה אל הילת אור ענקית בזמן שהמשכנו לטפס בנדנוד מגושם. עדיין אצו תחתינו שדות חומים-צהובים שהחלו להיטשטש. השמש השיקה לאופק וכבר החלה לטבול בים. לפתע התרבו העננים ובמערב הבחנתי בגיבוב ערמות לבנות בגובה המסוק. פיסת יבשה אחרונה חלפה תחתינו כשקו החוף מבצבץ בנוגה אחרון של אור יום, אך את הרקיע עדיין האירה השמש במלוא עוזה, כשהיא חודרת אל התא בזווית חדה וחלל האוויר מבריק ונמרח בכתום.
אהבתי לטוס בכל שעות היום והלילה חוץ משעות הערביים, מפני שאז התקשיתי להבחין בין העצמים לבין צלליותיהם שהוטלו על הקרקע והתלבטתי אם להרכיב על עיני את המשקף הכהה של הקסדה. כיסיתי את עיני במסך הפלסטיק ושבתי והרמתי אותו, וכך עשיתי שוב ושוב, כמו קרני האור עצמן שתעתעו בי והקשו עלי לקבוע אם עדיין יום או משתררת כבר חשכה.
נזהרתי מלהחליט החלטות חפוזות בשעת דמדומים והעדפתי להמתין לשקיעה, כשהילת השמש נעלמת כליל. ידעתי במדויק מתי מתרחשת שקיעת שתיים עשרה מעלות מעבר לאופק, מבלי להביט בפנקס הקטן שציין את מועדי השקיעות והזריחות, וכאשר הייתי נשאל על כך בתדריכי הטיסה הייתי יורה מיד את התשובה. זו תמיד סיפקה את חברי ואלה לא הטריחו עצמם לאמת את קביעתי.
ידעתי שלא תהיה זו טיסה רגילה ולא תדמה לשום טיסה שביצעתי. לאחר צלצול פעמון ההזנקה רצתי לחדר המבצעים וכשהתעדכנתי בפרטים אחרונים הבחנתי בתכונה שאחזה בטייסת כולה. רק אז הבנתי מה משמעותה של המשימה המיוחדת שעומדת לפני, ובכל זאת לא העליתי בדעתי שהדברים יתגלגלו כשם שאירע.
כשהתחלנו להניע, זינק מפקד הטייסת אל המסוק, פתח בתנופה את דלת הצד, הצמיד את האוזניות לאוזניו ושאג אל המיקרופון כשהוא מתנשם אם ברור לי מה אני צריך לבצע. לא עלה בידו להסתיר את דאגתו וניתן היה להבחין בלא קושי כיצד ניגרת זיעתו. עמית קפא לרגע ובחן את שנינו. המפות נערמו סביבו באי סדר נורא והפריעו לו להפעיל את מכשירי הקשר ולסייע בפעולות ההנעה. ידעתי שהצוות נרגש, אפילו נסער. חילקתי פקודות קצרות בקול נינוח, משווה לקולי צליל בטוח, אפילו מרוחק, בידיעה שכך אני מרגיע את הצוות.
מפקד הטייסת חזר על פקודת המשימה ואני הנהנתי בהסכמה. לבסוף הוא השתתק, היסס לרגע, ואז קרא: "בהצלחה!" מיד ניתק מראשו את האוזניות והמיקרופון וקפץ החוצה אל המסלול.
הבחנתי שמפקד הטייסת משקיף עלי עדיין מבחוץ וקיללתי אותו חרש. סיבובי המנוע צברו תאוצה ולהבי הרוטור התמזגו למישור עגול ומטושטש. גוף המתכת הכבד הזדעזע ותדירות רעידותיו עלתה ככל שהלהבים הסובבים הגבירו את מהירותם. חבשנו את כפפות העור כשאצבעותינו מפרפרות על המתגים, מהנהנים זה לזה כשאחד מערוצי הקשר פולט תשדורות המקשות על הדיבור בקשר הפנים. תנועותינו היו מיומנות מפעולות חוזרות שביצענו אין ספור פעמים. מנוע מספר אחד עלה לסיבובי מאה אחוז והתחלנו בהכנות להנעת השני. וידאתי שהצוות הרפואי הגיע ומשליך את הציוד אל תא המטען. עמית סימן בבהונו שיסלקו את הסדים האוחזים בגלגלים. הבטתי סביב: "הכול נקי?"
"חיובי!" ענה עמית. המסוק הגדול החל להתגלגל על רצועת האספלט. קראתי בקשר הפנים למכונאי המוטס. זה התקשה בחיבור קסדתו אך לבסוף ענה: "כן, מה?"
"מה קורה מאחורה, הכול בסדר?"
"כן, הציוד בפנים, יש רופא וחובש, אין בעיות."
רק כשהמסוק כבר החליק לעבר המסלול סימן מגדל הפיקוח שהוא מאשר את בקשתי להסעה. צוותי הקרקע רצו בבהילות סביב הליין, עוקבים אחרינו בדאגה בעודי מנסה לשכוח שכולם נותנים בנו מבט אחרון.
לאורך המסלולים רטטו אדי אוויר לוהטים. מטוסי קרב התגלגלו לפני כשמנועיהם פולטים להבות על המסלול והם מותירים עליו סימני חריכה של צמיגים. כשזינקו המטוסים אל ריצת ההמראה החל המסוק לרעוד מהרעמים שהדהדו בשדה וריח של דלק חרוך עמד באפי. לוע הכּוּנַסים שאב את האוויר בעוצמה אדירה, כשהמנועים דוחסים ומבעירים נחשול אוויר מסנוור ומחריש אוזניים שנהדף לאחור. בלמיהם של מטוסי הקרב לא יכלו לעמוד בדחף האדיר והגלגלים החלו להאיץ את סיבוביהם. הקסדה הטלטלה על ראשי וכשהתיישרנו על המסלול נשמעו פקודותיי לצוות מקוטעות מחמת הרעידות.
סרקנו את לוחות המחוונים לוודא כי הכול פועל כשורה, ומשקיבלנו רשות המראה משכתי בהגאים בתנועה קצובה. דווקא אז חשתי רגיעה פושטת בי. הכנפיים הסובבות החלו לשנות את פסיעתן. קצות הלהבים התרוממו, מישור הרוטור החל ליצור עילוי וצורתו הפכה לקונוס שטוח העומד על קדקודו. הגלגלים נקרעו מהמסלול, משככי כַּן הנֵסַע התארכו כשהוסר מהם המשקל והמסוק טיפס מעלה באיטיות משום עומס הדלק הרב. שקלתי אותו בעדינות בניסיון מגוחך לשמוע את שקשוק הנוזלים שהיטלטלו במכלים הפנימיים, החיצוניים והמיוחדים שהותקנו בחלל הבטן. הטיתי את חרטום המסוק מטה, הוספתי כוח הדף והמסוק החל להאיץ.
כשהצביע החרטום אל הרקיע וצברנו גובה, התענגתי על השמש לפני שתיעלם למשך לילה שלם ועיני יוכרחו לבלוש אחר התהומות החשוכים שיפרסו מתחתינו. צמצמתי את עיני לסדק צר והבטתי מעלה אל צבעי התכלת, ומטה – אל המקומות שלבשו גוון אפור מאובק. הקרניים שחדרו בעד חופת התא פסקו מלחמם את האוויר וידעתי שנותר לנו עוד זמן קצר ליהנות מהגוונים הבהירים שהלכו ונמוגו. לרגע חשבתי לזנק מתוך החשיכה שהחלה לעטוף הכול מתחתינו ולהגיע במהירות אל האופק הקרוב בניסיון לרדוף אחר החמה הצונחת, וכך להיחשב לאחרון שזכה להאריך את משכו של היום.
ככל שהגבהנו טוס, הדפו להבי הרוטור את האוויר העכור שאיבד מצפיפותו, והחלל שסביבנו היה לעיסה צבעונית, כאותו עירוב של התרגשות שהתפשט בתוכי פנימה – גודש של יראה מהמראות שלפני והתרוממות רוח שלא עלה בידי לדכאם ולהחביאם בפינה חבויה. קרני החמה האדימו את חלל תא הטייס בעוד אנו חודרים מבעד רדידי העננים, מתרוממים מעליהם ונשטפים בפרצי אור מסנוורים שסימנו לנו שבגבהים עדיין נותר כוח בשמש.
חשתי שגופי הוצמד לשלדה, לכבלים ולנוריות, שנעשיתי חלק בלתי נפרד מהמכונה המעופפת וסיבי עצבי נמתחים אל זרועותיי, ממשיכים הלאה משם עד ללהבי הרוטור. תפקידי התמצה בפיקוח על מפלצת הטיסה; היה עלי לאזן אותה, לנזוף בה, להטיל עליה מרות, להפגין שאני הוא הקובע והפוסק העליון. דומה שמוחי נתחב בקופסת גולגולת שהונחה במעטה קסדה, שהכול מוגן בדפנות כפולות המשגיחות שדבר לא ישתבש. גירשתי מעלי את מחשבותיי הרעות בזמן פעולות הטיסה שבוצעו מאליהן, בעודי מנסה להבין את האותות הזורמים דרכי, או למען האמת לבחון אם יש הגיון בפעולותיי. אך יתכן שכל מה שהתרחש אז לא התיישב כלל עם המונח היגיון.
כשהבקענו את מחסום העננים חדרנו אל מקום קסום, שונה מזה החשוך שנטשנו לרגלינו. היה זה מרחב ענק של גיבובי צורות וגוונים שריחפו יחד עמנו. ציפיתי שיאחלו לנו הצלחה ורק שלא ייוותרו אדישים כלפינו. מרבד ארוך השתרע מאתנו אל כל רוחות השמיים, וכשהמשכנו בנסיקה הבחנתי כי בכל זאת נותרו סביבנו קרעים שצללו מטה, אל בורות חשוכים שקרני האור חדלו לחדור בעדם. כשהבטתי הלאה אל המערב, ראיתי כיצד השמש שורפת ומאדה את העננים, מרחיבה את הקרעים ויוצרת פצע זהוב ענקי שלא הספיק להשחיר.
נחציתי בין העולמות בהם ריחפנו. חלפנו בן-רגע בשכבות מאחוריהן הותרנו את החושך שרחש תחתינו ולפתע מצאנו עצמנו בזריחה מחודשת, ביום שהתארך, מספיג במסוק קרניים מלחכות וחושף בפנינו צבעים עזים של כחול עמוק וצהוב שעמדו להתנדף מאתנו למשך ליל טיסה שלם.
לבסוף כבה האור הגדול. בתחילה בבסיסי העננים, לאחר מכן במרכזם ובבת אחת חשכו הפסגות. המתנתי שהקרניים האחרונות ידגדגו אותי וייסוגו מן הגחון, החרטום והלהבים הסובבים, עד היעלמותם המוחלטת. לו הייתי מאיץ במסוק, מביאו בדרך נס אל הרקיע ומותח את צווארי עד כאב, הייתה השמש מלגלגת לניסיוני, שוקעת כממתיקת סוד ולוחשת שלא ניתן לרדפה לנצח.
שוליו של היום נותרו הרחק מעלי. האפלה כבשה את כיפת השמיים, מכסה אותה בתנועה מואצת. הכיפה השחורה סגרה על עולמי, עוטה עלי מכיוון זנבי, אוטמת את השמיים ומותירה רק שובל אור נואש לפני. הבטתי באור הכתום בלי חשש כשזה הלך ושקע במהירות גוברת, עד שלבסוף נעלמה השמש, מבוישת מכדי להפגין שרידי כוח בקרניה האחרונות.
עמית סובב את מתגי התאורה והמחוונים ניעורו לחיים והחלו להפיץ אורות אדמדמים. אצבעותיו חלפו בין הלוחות כדי להתאים את עוצמת התאורה. הוא הפעיל את אורות הניווט ודיווח כי נתוני הניווט שהוא קולט מתחנות החוף מאשרים שאנו שומרים על הנתיב שנקבע. המחט במד הגובה עמדה לחלוף על ציון שמונת אלפים רגל והתיישרתי לטיסה ישרה ואופקית. משהתייצב המסוק הפעלתי את הטייס האוטומטי וניסיתי להיזכר אם מילאתי אחר כל ההוראות מאז הוזנקנו למשימה.
לא חששתי מטיסות הלילה, אך נאלצתי לטרוח בהכנות לשם כך. לאחר ההמראה אל השחקים החשוכים אפפה אותי דממה מבורכת כשדבר לא מפר את ההמהום החדגוני של סיבובי הרוטור. חיבבתי בייחוד את טייסי המשנה השקטים, אלה שסחטו את מתג השידור רק כדי לומר דבר מה חיוני, ולא את אלה הקשקשנים שניסו להפגין ידע בפני הקברניט. הבטתי בהחזרי האורות האצים על פניהם וקסדותיהם של עוזרַי. הסבתי ראשי קלות וראיתי כיצד מהתל אורו של הירח בתא הטייס כשהמסוק פנה ושינה כיוון.
כשטסנו מעל היישובים מילאו את התא קרני אור זוהרות שהבליחו מאי שם כשהן צורבות את תקרת התא, קרניים חמות שאיימו לחדור בעד לוחות המחוונים, לגלות את קְרביהם של שלל הכבלים שהתפתלו בתוך כלי הטייס שנמתח מאחורינו. הצרתי את עיני כדי להגן מהסנוור ולשמור על כושר ראיית הלילה והבטתי בסרבל הטיסה שעטף את ברכי עד שאישוני שבוּ להתרחב. רק כשרחקנו מעט מפנסי היישובים, השבתי את מבטי אל התפוחים המנצנצים שעטפו את נקודות המאור תחתיי. בלילות הקיץ נראו הפנסים כהילה זוהרת בתוכה מרחפים אדי מים שלא נספגו באוויר הלח, כדורים בוהקים שנתלו בחלל החשוך כשבתוכם מרצדים אלפי נקודות זעירות. בלילות החשוכים נצנצו אלומות האור כתלויות בריק מוחלט, מרחפות באקראי ומתרחקות מהאדמה כשהן מחליפות את מקומן, מרקדות ומשנות את גובהן בתנועה עצלה.
לפעמים אהבתי להתל בעצמי על אף הסכנה, כשקבעתי שהמסוק הוא זה הניצב תלוי בלי תזוזה, קבוע על מקומו, ואילו היקום האפל נע סביבי. דימיתי שכוכבי השמיים מתערבלים עם האורות המבליחים מן האדמה, ואותם פנסים שזיהיתי על פני הארץ מגביהים אל הרקיע. כדי לחזק את תחושותיי העפתי מבט במחוון האופק המלאכותי שיאשר שמכשירי הטיסה תומכים בגרסתי, והמסוק קופא באותה נקודה דמיונית. פעמים הצמיח גוף המסוק מנועים רבי עוצמה, להבי הרוטור נעשו לכנפי זינוק אדירות ואני עופפתי למרחקים, שוכח את מגבלות קיומי.
רק לאחר שהתנערתי מהזיותיי שבה אלי ההבנה שאני נע בקו ישר המשיק אל עקמומיות האופק שלפני. זאת, מפני שהאדמה שמתחתיי מתעגלת ומאלצת אותי לעקוב אחריה, אחרת אסטה לחלל החיצון. הסכמתי עם עצמי שאני יכול לעופף לאן שאבקש, אל מקומות שאין בהם פקודות ודיווחים, בלי פצועים חמוצי מדים ורופאים הגוחנים מעליהם כשסרבליהם מזוהמים מפליטות, בלי חובשים המטים את אוזנם לשמוע את לחישות הפצועים המדממים כשרעש הרוטור מאפיל על תַחנוני המסכנים ועל כאבם האיום.
המסוק ביתר את זרמי האוויר הדליל. טסתי בדממה אותה העדפתי יותר מכל דבר אחר שנשאר למטה, מחוץ לחלל האפל, אותה חשכה נוראה שכל כך רציתי לחוש בה בכף ידי, מסה של אוויר שנשאבה אל הרוח, נושקת לדופן התא, מושכת אותי להצטרף אליה ללכת לאיבוד, שם הרחק, אל האינסוף.
לעתים, כשטסתי בגובה רב, הפעלתי את הטייס האוטומטי כשאני מתפעם מכך שזה יכול להחליפני בניהוג המסוק. מסרתי את השליטה למכונה שזו תשגיח על עצמה. בדקתי אם אכן חוגת הגַ'ירוֹ ערנית ואם היא מתאמצת לשוב אל זווית הטיסה הנכונה. כאשר הבחנתי שנתוני השיוט האוטומטי משתבשים, נאלצתי לנתק את הניהוג המכאני, דבר שחייב אותי להתייצב מחדש, לוודא שאין שינוי בנתונים וללחוץ שוב על מתג החיבור. כשנוכחתי לדעת שההגאים נותרים בלי תנועה ושביצעתי את ההעברה כיאות, פשטה בי תחושה של סיפוק.
בעצביה של המכונה התרוצצו זרמים נושאי פקודות. המחוונים חשו הטיה זעירה ומיד הגיבו ושלחו אותות תיקון. שמן הידראולי נדחק בצינורות המתכת בלחץ נורא כדי להסב את זוויות הרוטור באופן שישיב את יציבות הטיסה. פקודות המשוב אצו לנגוע בקצות הכבלים, מזנקות הלוך ושוב במהירות רבה, עד שלבסוף קיזזו את הטעויות והניחו למפלצת המתכת להמשיך במעופה.
בלילות הטיסה החשוכים של הקיץ, כשבאוויר שרר שקט חמים, נהניתי לוודא שדבר אינו זע בתא. מחטי המחוונים נשארו תקועות במקומן וזהרו באור רך, אדמדם, שהפציע מתוך לוחות המכשירים. אפילו מד הגובה האלקטרוני, זה העצבני שתמיד ריקד בין השנַתוֹת, נצמד למקומו, ואם טייס המשנה וערוצי הקשר נותרו שקטים, חשתי שאני נתון במרחב משלי; שאני מעדיף להישאר כך לנצח מבלי להתחייב לשוב אל האדמה הרותחת שלא נתנה מנוח לנפשי או אל מפקדי שפלשו בגסות אל תוכי בדרישת דיווחים ועוד דיווחים, תיחקרו את שיקולי ובדקו את צורת מחשבתי. טרחנותם ייגעה אותי, הותירה אותי סחוט. אילו ניתנה לי האפשרות, הייתי נותר תלוי בין שמיים וארץ, מניח לעצמי להרהר בלי הפרעה.
מינו אותי למפקד גף הדרכה וכך כמעט לא הזדמן לי לבצע טיסות שקטות שאינן מחייבות. הטילו עלי מטלות טרחניות שאכן התאימו לניסיוני אך לא אפשרו לי ליהנות סתם כך מטיסות פשוטות, כאלה שלא נדרשת בהן מידה כה רבה של אחריות, כאותן טיסות שביצעתי שנים לפני כן, עת הוכשרתי להיות קברניט. אז יכולתי להשתעשע כמתלמד בטיסות בלי מדריך בחברת טייסי משנה בני גילי.
חדרתי אל פקעות העננים ונסקתי אל הצמרות הלבנות, מבליט רק את צלחת הרוטור ותא הטייס מעל קו העננים ועוקב אחר הגלים, יורד במורדותיהם ועולה שוב. רכבתי עליהם כשגוף המסוק שקוע, מקפיד לא לחשוף את גחוני על אף התיחום המטושטש והקושי להפריד בין הלבן לבין הכחול. מדי פעם נבלעתי פנימה וריכזתי את חושי שלא לאבד את ההתמצאות במרחב. הטסתי בתנועות עדינות עד שעלה בידי להציץ שוב מעל הפסגות כשבטני טבולה בים העננים ורטובה מן האדים. שאבתי מכך הנאה מרובה. נשפתי במיקרופון אל חברי, טייס המשנה: "אתה רואה איך טסים רק עם הצוואר בחוץ?"
דמיינתי כיצד אני מסתתר מפני רשע אלמוני שאורב לי מאחורי עמודי העננים. תרתי אחר מנהרות מפותלות בין הקרעים כשאני מתמרן בפראות ומזעזע את גוף המתכת הגדול. חדרתי אל התעלות האפורות שאור השמש נבלע בהן, מנסה שלא לחכך את קצות הלהבים בדפנות העננים משני צדדי. לעתים הצצתי בטייס המשנה, מנסה לבחון עד כמה התרשם מביצועי. הוא לא ידע כיצד להגיב. אולי העדיף לנצור את התרשמויותיו ולהמתין עד לנחיתה, מפני שתמרונים מסוכנים נאסרו עלינו.
באותן טיסות אהבתי להציץ בשמש שניצבה במרום, מופיעה לרגע במלוא עוצמתה ופתאום נעלמת. כשהצבעתי על 'הילת הטייס' שנעה וליוותה את התמרונים בינות לעננים, נד ראשו של טייס המשנה כמאשר. הזנקתי את המסוק אל מעל למשטח הלובן כדי להבחין כיצד השמש עוקבת אחר צללית המסוק שהוטלה על הענן, כשקרני האור נשברות ומפיצות הילה בכל גווני הקשת. נהגתי להאט ולהיעצר כליל, לרחף ליד מגדל עננים שהתנוסס במבנה אנכי ענקי, שבקושי ניתן היה להבחין בקצהו העליון. גלגלתי את המסוק על צדו בניסיון להקפיא במוחי את צורות המבנים שהתאחו לפני. התאמצתי לספוג אל תוכי את כל המראות, כדי שלאחר הנחיתה אוכל לשחזר במדויק את כל הנפלאות שהבחנתי בהן שם למעלה, הרחק, ברקיע האדיר. סבורני שהתעלולים עינגו לבסוף גם את טייס המשנה ולכן התעלם ממעשיי, אף על פי שבשתיקתו הפר את הוראות הבטיחות והדיווח.
תא הטייס סיפק לי מפלט. מצאתי בו מחבוא מההמולה שניסיתי לדחוק מתודעתי. הייתה זו בועת זכוכית שעטפה אותי והפרידה ביני ובין החלל, רחם שקוף שהגן מפני זרימות האוויר העמומות, סערות הברקים וענני האובך המחניק, מקלט שנתחבתי בתוכו כשאני מציץ מכיפתו האטומה אל משב הרוחות, האבק, הכפור והרטיבות. כל אלה ניתכו בחוץ, כפסע ממני, ואף על פי כן חשתי בטוח. טיפות הגשם נמעכו אל מול עיני, ניתזות כלפי מעלה ונבלעות בצדי חופת הזכוכית. מדי פעם רציתי לוודא שאכן שוררים בחוץ תנאים איומים ונאלצתי להתאפק שלא לשלוח את כף ידי החוצה על מנת לחוש את צריבת הקור. בחורף הפעלתי את מנוע החימום בעוצמה עד שאנשי הצוות התאוננו לא אחת שאני מבעיר את פניהם. חייכתי אליהם כשאני מצביע על המדחום המראה את מידת הקור של האוויר החיצוני לעומת זה שבתא, והנאתי גברה ככל שנמתח הפרש הטמפרטורה.
בימי השרב הלוהטים, כשרק התיישבתי על כיסאי, הפעלתי את המאוורר שהזרים אוויר קריר היישר לגבי וישבני. הסטתי את פתחי האוויר כך שיפיחו בי רוח ויצננו את פני בדיוק במקום הנכון. לעגתי לזרמי הרוח שבערו מעבר לחציצת תא הטייס וידעתי שאני ישוּב כמלך; ששם, בכיסא הקברניט, אין איש רשאי לצוות עלי. נמלאתי חשיבות עצמית ביודעי שיש ביכולתי לחלץ ניצולים בתנאים קשים, להניף משקל אדיר בלחיצת כפתור ולשחרר משקל בן טונות שנשאתי ב'מתלה-מטען' מתחת לגחון.
הייתי שליטם של השמיים התכולים. יכולתי לחדור בעדם בכל מזג אוויר, ללא מורא מעננים וסופות, סנוור זריחות או לילות חשוכים. כאילו נותרה בי רוח של טייס צעיר מאז, עת הכשירו אותי בטייסת מסוקי ה'בֵל', כשהייתי מוזעק עם שחר לאתר חוליית מחבלים שחדרו מגבול הערבה ולבצע מרדף. נראה שכל זה התרחש לפני יובל, אף על פי שחלפו רק שלוש שנים מאז אותה תקופת מרדפים מתישה, לאחר מלחמת ששת הימים, כשהחליטו בפיקוד לאטום את גבולות הערבה והכריזו שאין יוצא משם ואין בא. הוסמכתי אז לקברניט ועוד לא השכלתי לנפנף כהלכה בכנפי החדשות. המראנו דקות לפני הזריחה כשאני 'מספר שניים' במבנה. זינקנו בשני מסוקים מתוך העלטה, ולנצח אזכור את אות הקריאה במשימה ההיא – 'פתן שתיים'.
"פתן – אתם ברשות עצמכם, דווחו לאחר סיום!" הצטלצל באוזניותיי קולו של קצין הבקרה כשחצינו את הגבול. כבר לאחר מספר דקות ירקנו אש מן המקלעים. ואכן, עד לסיום לא דווחנו דבר. פעלנו כצוות קרב מחושל. נורינו אל השמש שהכתה בעינינו כשאנו מרכיבים את המשקף שבקסדה. רק המיקרופון והסנטר בצבצו מפנינו וטסנו היישר לפנים, חסרי זהות, קפואים על מושבינו. דומני ששמעתי נעימה מוזרה ואחריה תרועת חצוצרה המכריזה על בואנו, כמו בסרט האמריקני ההוא, עם המסוקים והמקלעים. טסנו כה נמוך על פני המישורים, שגחונו של המסוק כמעט שפשף את השיחים המדבריים. עטנו על המטרה כצרעות זועמות ולא הותרנו לאויב סיכוי.
הבקעה נפרסה לפנינו. הרים מצד מערב השתפלו בחדות, מתדלדלים לגבעות לבנות ונוצצות. הגבעות אצו עד שהפכו למישורים ואלו החלו מטפסים במטושטש אל האופק, נתקלים בהרים נישאים בצדו של עבר הירדן. גאיות יבשים חרוצים בגווני אפור שכל שריד לחות התאדה מהם, בורות וגבעות שבותרו בידי מאכלת כבדה ונסתרת. מדי פעם הציץ בנו מן הצפון ים המוות והתפלאתי איך נותרו בו עוד מים והאדוות לא מתאדות באוויר היוקד.
מראות ההרים והמרחבים נצרבו במוחי ולו הייתי עוצם את עיני לרגע, היה עולה בידי לשחזר את הנוף במדויק, בלא קושי: גבעות חשופות שהשמש שרפה אותן עד כלות, סלעים שנעשו לפירורים מכתישה אין סופית, מי שיטפונות שהתפתלו בנתיב שיצרו קודמיהם כשהם חותרים-חופרים בלי לאות ומעמיקים את חדירתם אל תחתית הגאיות. בשעת שיטפון גררו מי הגשם עיסות בוץ ומרחו הכול בגוון אבק. הררי מדמנה זרמו בשצף, מותירים עקבות מַאבק על קירות המצוקים – ולפתע, בבת אחת, נרגע הכול ושב השקט המוחלט כמו לא אירע דבר.
כשאפשרו לי להשתתף לראשונה במרדף מעבר לקווים בתור קברניט מבצעי, נחנקתי מהתרגשות. גם שלוש שנים לאחר מכן, בעודי מטיס מסוק ענקי והלילה מכסה את עולמי, הרהרתי באותה טיסה רחוקה בה אני תחוב במסוק קטן וזריז. את התרגשותי זיהו בנקל. האם יכולתי אחרת? תמיד קיימת פעם ראשונה בה קברניט חוצה את גבולות ארצו. הייתה זאת גיחת מרדף ובה לראשונה הייתי אחראי לצוות ולמסוק חמוש. מאז בחנתי כל פרט ממעשיי שוב ושוב, ושאלתי עצמי לא פעם האם הייתי נוהג אחרת לו הייתי קברניט מנוסה.
לטשתי עיניים באופק בקעת הירדן. אדים הרעידו את המישורים. גלי חום עיוותו את המרחקים, שינו ברפרוף קל את צורתם בלא שהיה בהם ולו קו ישר אחד. גם כשנעשיתי טייס ותיק והוצבתי בטייסת המסוקים הכבדים, שבתי ודשתי באותה משימה. נהגתי לצחוק בעודי מספר כיצד הפתענו את המחבל הנדהם, שלא הבין מהיכן צצנו כך לפתע פתאום. התערבתי עם חברי על כמה בקבוקי קולה שהממזר בקושי חש שאנו כבר מעליו, ואולי שמע את ה'בַּק, בַּק, בַּק' רק בשניות האחרונות, כשנחשפה צלליתו והוא איחר את המועד. הייתי מתייצב במרכז המועדון, מניע את כפות ידי בתנועות רחבות ומתאר שוב ושוב, לא עייף מלספר מאין הגענו אני והמוביל, ואיך זינק המחבל. טסנו כמטורפים בתוך הוואדי הצר כשלהבינו הסובבים כמעט נושקים למצוקים, התפתלנו כזוג נחשים מזדווגים והיינו ארסיים ממש כמו כינוי המבנה.
"פתן שתיים, אתה רואה משהו?" שאל אותי המוביל.
"אחד, שים לב! שעה אחת שלך!" ואכן, היישר לפנינו ראינו כיצד המחבל מנסה להימלט. עקבנו אחריו כשאנו מגחכים למראהו, בעודו רץ במישור החשוף כשהוא לבוש בגדי רועים. הממזר ניסה להסתתר בין השיחים הקוצניים והמאובקים והמראה הנלעג הצחיק אותי. לאחר ארבעים-חמישים מטר של ריצה מבוהלת נוכח לדעת שהמסוקים לא יניחו לו לחמוק. לפתע הרים את הקלצ'ניקוב וכיוון את קנהו לעברנו.
"אש!" צרחתי והמקלען החל לירות. גוף המסוק רעד וריח אבק השריפה חדר אל אפי.
"אש! אש!" חגתי עם המוביל כשאנו יורים בכיוונו של המחבל צרורות ארוכים, עד שלפתע השתתק המקלע ובקשר הפנים נשמעה צריחה: "מעצור!"
המקלען החל בניסיונות לחלץ את שרשרת הקליעים. איבדתי את הסבלנות:
"תירה בו כבר! אש!"
חגנו במעגל שהלך והתהדק. דיווחתי למספר אחד על מעצור במקלע. המוביל המשיך לירות, ומפליא היה כיצד השיב המחבל אש לעברנו. במקום להתרחק מעט, הבטתי אל הרוצח ומבטינו הצטלבו. הוא היה שחור מזוהמה ויכולתי אף להבחין בזיפי סנטרו. גילו היה פחות מעשרים שנה, ואולי אף היה נער, ומה עשה שם – אינני מבין, שכן מקומו של נער הוא בבית ספר. נראה שהמחבל השלים עם מותו בעודו ניצב נטוע על מקומו ומבצע ירי לא יעיל לעברנו. אילולא אחריותי כקברניט הייתי מחסל אותו במו ידי, חונק את הנבל העטוף בגדי רועים שירה בחפים מפשע ועוד העז להיקרא לוחם חופש. חשתי להוט להרגו. התקרבתי אליו כך שהממזר יבחין בשיני המהודקות מזעם וישמע את קללת נקמתי לפני שיינעצו בו הקליעים.
"מה קורה שם? מה עם התקלה?"
המקלען צרח שהוא עושה כמיטב יכולתו לחדש את הירי. דבריו התערבלו ברוח השורקת שחדרה אל המיקרופון התקוע בפיו. חגורות עבות חיברו אותו אל המסוק אך הוא התרומם, חציו מחוץ למסוק, בניסיון להגיע אל הקנה הלוהט:
"מעצור! זה נתקע!"
קיללתי והמקלען השיב לי במלמול חסר אונים. המשכנו לחוג במעגלים. סיננתי בייאוש: "דווקא עכשיו אתה עושה לי את זה..."
המקלע החל להשתעל וסוף כל סוף הירי התחדש.
"אש! אש!"
המקלען הריץ את הקליעים על החול כדי לסמן לו דרך אל המטרה עד שננעצו הקליעים בדמות שרטטה תחתנו. הירי המפוזר של המחבל חלף מעלינו, ומפליא כיצד עוד המשיך זה לירות. כילינו בו כמעט קופסת תחמושת שלמה, להבטיח שיבוא על עונשו.
"מספיק, שניים! חדל אש!"
רק כשביקש ממני המוביל הוריתי למקלען לנצור את הירי. הגופה רבצה שם כשאנו מרחפים סביבה, לוודא שלא נותר בה אות חיים. האזור כולו היה מנוקב בקליעים, ותרמילים התפזרו בנתיב מעגלי. באוויר עמד ריחו של הירי ובאוזנינו עדיין הדהד שאון פיצוצי המקלע.
"פתן – כיוון אחד-שמונה-אפס!"
פנינו משם בניסיון למצוא את האחרים, את שאריתה של חוליית הרצח שהתפזרה בין הנקיקים האדומים.
"להרוג את כולם! לא להשאיר זכר!" כך פקדו עלינו. הוטל עלינו להבהיר לאויב שזהו אזור מוות שאסור להימצא בו, ישימון נקי מבדואים, נודדים או מחבלים, אזור שכל מי שייראה בו – דינו נחרץ. לא עוברי אורח הורשו לעבור שם, לא רועי צאן, לא מבריחים ולא פליטים. רק הזוחלים הורשו להיראות בין טרשי המדבר הבוערים וכשהתגלו – מיהרו אל מחבואיהם. חבל ארץ שהמסוקים החמושים הוכרזו שליטיו היחידים.
חלפנו מעל המישורים עד לרגלי ההרים שהאדימו במזרח. סקרנו כל אבן מבלי להחסיר דבר, מהערבות השטוחות שליד הגבול ועד חריצי הבקעות ומשעולי ההרים, לכל אורכה ורוחבה של הארץ הלוהטת. חוליות המרדף והגששים נכנסו לבטן המסוק, ומיד זינקנו מעלה. הגשש הבדואי הורה באצבעו הסדוקה על תוואי הבריחה המשוער של החוליה, ואנו טסנו אחר פיתולי ציפורניו לאתר את עקבות הנותרים, אלה ששרדו מכנופיית הרצח.
רק משירדה חשכה מוחלטת הבחנתי בירח המלא. אורו הנוגה התחזק לפתע, צובע את צביר העננים בגוון כסוף-זוהר כשהילה מסתורית מסמנת את קצותיהם. שדה ענקי נצנץ לפני, נפרש מתחת לגחון המסוק ונמשך משם והלאה, אל האופק שהקיפני מכל עבר.
נדרשתי להתרכז ככל יכולתי בנתיב בלא שהמראות המשכרים יסיחו את דעתי. לא יכולתי להיעזר בעננים או בים הכהה מתחתיי לשם ליווי לאורך הנתיב, וניווטתי רק לפי חיווי המכשירים. ובכל זאת, לאחר דקות מעטות החלה מחשבתי לנדוד ורפיון נורא פשט בי. חשתי שאני מנותק מהמרחבים שלפני, שאני טס ברִיק מוחלט, שהשמיים והארץ הם אחד, ואולי רק ביכולתם של מכשירי הטיסה לשכנע אותי שקיימת מציאות אליה אני משתייך ובה אני נוכח, תלוי ועומד ברקיע עוין. שייטתי לפי הוראות המצפן שהצביע על שלוש ספרות שחורות, מוצפות באור אדמדם. היה עלי לשמור לבל יזוז מעלה אחת מיותרת. נלחמתי נגד אותו מצפן ארור שהמתין שאתייגע, שאפנה את ראשי לרגע או שדעתי תתפזר ואז יחל לנצל זאת ולהסיט אותי מהנתיב שקבעתי. בתחילה רק מעלות אחדות לבל יתעורר חשד, ולבסוף – כשאחוש כי הולכתי שולל – יהיה זה מאוחר מדי, מפני שחלפתי כברת דרך ארוכה והתיקון ידרוש זמן ודלק יקרים.
הירח זינק אל על להחליף את גלגל השמש. שניהם הסתודדו מאחורי האופק והחליפו ביניהם הוראות, הירח הנהן לאות שהוא מבין את חשיבות המשמרת, הם מסרו את סודותיהם, החליטו על מה חייבים לפקח ומיד אחר כך איחלו ברכות ופנו כל אחד לדרכו.
וכך המריא הירח מעלה לצפות במסוק הכבד התלוי בשמיים. גם אני, כשאר חברי, הוקרתי את אורו החיוור. כשביקשנו ממנו להתייצב מעלינו האיר הירח את לילותינו וכמעט תמיד עמד לצדנו. מאז ומעולם נחשב הירח לידידם של טייסי המסוקים. כך נעשינו לרואים ובלתי נראים. לעתים השתקפו פניו כשהוא כעוס בעודו צופה בשגיאות חברַי הטייסים, או רמז לנו על הסכנה הנשקפת כשהבין לאן מועדות פנינו. לעתים, כשאורו מהבהב בסימן אזהרה, אותת לנו כי בסופו של דבר לא יוכל תמיד להשגיח על מעשינו. באותו לילה אף פנה אלי להזכירני כי יעמוד לצדי עד שעה 22:41, וכבר ישקע כשאגיע אל המטרה ואבצע את המשימה. הסביר בניחותא, כדרכו, אף על פי שדעתו לא הייתה נוחה מכך. אפילו התנצל באמרו שיופיע מאוחר יותר בזריחה מחודשת, כשנטוס בדרך חזרה, והוסיף בקול נסתר: "אם בכלל תשובו משם..."
רעד מצמרר חלף בחוט שדרתי, עלה עד עורפי ומשם הפך לקללה שנפלטה מפי בלי שהתכוונתי לכך. עמית הפנה אלי את ראשו בהפתעה. דומה שכולם שמעו את הגידוף, אף שלא לחצתי לפני כן על מתג קשר הפנים.
חששתי שאור הירח יסתלק מהר מדי. נותרו עוד כשעתיים של אור, ואחריהן עמד הירח לנטוש אותנו לגורלנו. בתחילה הייתה זו השמש שנעלמה, והנה עמד הירח לסיים את משמרתו ולהותירנו בעלטה. דווקא אז, כשהיינו אמורים להסיט את המסוק לכיוון החוף ואל שיאי ההרים, היה עלינו להפגין את מלוא יכולתנו. נדרשנו לבטוח זה בזה – קברניט, טייס משנה, מכונאי מוטס, רופא וחובש. נקראנו לבצע את משימת החילוץ ולטוס אל מרחבים שעינינו לא ראו מעולם, אפילו לא במפות הגדולות. כשהתכוננו למשימה חיפשנו למצוא משהו בגיליונות הנייר הצבעוניים שהוטבעו בהם קני מידה עם אפסים רבים מדי אחרי הספרה 'אחת', מפות בהן המרחקים מאבדים משמעות. שטחים אדירים שנמרחו בגוון אחיד, מישורי אינסוף שהמתינו לנו וציפו לבלענו חיים. המפות הצפינו משהו מאחוריהן והותירו לנו למלאן בדמיוננו. תוואי הרים נישאים, עמקים מחורצים ומדבריות עלומים – כל אלה הצהירו בפנינו שישמחו לדעת אם יוכל מישהו להוסיף פרטים, לקרוא למרחבים בשמות חדשים ולשרטט את תוואי האדמה הנחה שם מזה אלפי שנים.