חייו של מייק מֵיי היו כמעט מושלמים כשעשה את דרכו אל דוכן הנואמים שבאולם הנשפים של מלון סנט פרנסיס בסן פרנסיסקו, ב-11 בפברואר, 1999.
איש העסקים, בן הארבעים ושש, הוזמן להעניק את פרס קֵיי גלָגֵר היוקרתי המוענק לאנשים ששימשו השראה לעיוורים. פרס שבו זכה הוא עצמו שנה לפני כן. רבים בקהל הכירו את סיפורו: הוא התעוור בגיל שלוש בעקבות תאונה מוזרה; הוא זכה שלוש פעמים במדליית זהב באולימפיאדת הנכים והוא שיאן העולם הנוכחי בגלישת סקי אלפינית; כיום הוא יזם עסקי העומד להציג לעולם מערכת ג'י.פי.אס ניידת המיועדת לעיוורים, והוא גם שותף להמצאת הפטפון-לייזר; הוא התגורר בבקתות חומר בגאנה; הוא נשוי ליפהפייה בלונדינית (שנכחה באירוע, לבושה בחולצה שחורה צמודה, חצאית שחורה קצרה ועקבים גבוהים); הוא גם אבא אוהב ואיש ה- CIAלשעבר.
האנשים בקהל עקבו אחר תנועתו של מיי. הוא צעד אל הבמה באצילות, מנווט ללא מאמץ במסלול המכשולים של שולחנות וכיסאות, מחייך אל האנשים בעודו חולף על פניהם ולוחץ את ידיהם של אחדים. בהילוכו הייתה יותר מתנועה בוטחת גרידא; צעדיו נראו נקיים מחרטה, שפת גופו – נעדרת געגועים. מרבית הנוכחים באולם עבדו עם עיוורים מדי יום ביומו, ולכן ידעו כיצד מרגישים אלו הכמהים לראות. מיי נראה כמישהו שהנו בדיוק מי שרצה להיות.
הוא היה מורגל בדיבור בפני קהל, ודבריו תמיד עוררו השראה. אולם מפעם לפעם, כשהיה מרצה, היה פונה אליו מישהו מן הקהל, וזה קרה בדרך כלל כאשר הגיע לשלב שבו אמר, "החיים כאדם רואה נהדרים. אבל החיים כעיוור נהדרים גם כן." במרבית המקרים, בשלב הזה היה קם מישהו בקהל, מנופף באצבעו ואומר, "זה בלתי אפשרי!" או "אתה לא מתמודד עם השדים הפנימיים שלך," או "אתה חי בהכחשה." ההתנגדויות עלו מקרב עיוורים ורואים גם יחד. מיי היה תמיד מנומס, תמיד נתן לאדם לסיים את דבריו. ואז, בחיתוך דיבור חמים אך החלטי שסיגל לעצמו בילדותו, נהג לומר, "אני לא מדבר בשמו של איש, אלא בשם עצמי. החיים שלי נהדרים."
מכל מקום, זה לא היה המסר שהיה בכוונתו להעביר באותו ערב. בארשת פנים קורנת סיפר מיי הגבוה והנאה על זוכת הפרס, על המשמעות שהייתה בשבילו זכייתו שלו בשנה שעברה בפרס גלגר, ועל חשיבות התמיכה באוכלוסיית העיוורים. הוא תיבל את דבריו בבדיחות, חלקן חבוטות ואחרות שנשלפו מן השרוול, כולן מוצלחות. אחר-כך העניק לזוכת הפרס אות הוקרה והמחאה כספית ושב למקומו. כאשר התיישב, אמרה לו אשתו ג'ניפר, "גרמת לי לבכות. אתה נראה נהדר בחליפה הזאת. וזה היה נאום יפה."
מיי וג'ניפר לנו במלון באותו לילה. בדרך כלל, לאחר אירועים כגון אלה, נהגו להשכים למחרת בבוקר ולנהוג למרחק 120 הקילומטרים בחזרה אל ביתם שבדייוויס, קליפורניה, כיוון שהיו צריכים לשוב לעבודתם. אך עדשות המגע של ג'ניפר הציקו לה, והיא קבעה תור לאופטומטריסט בסן פרנסיסקו – בעלה של חברתה מימי הקולג', שהיה מוכן לקבלה בהתרעה קצרה – ולא לרופא העיניים שאצלו היא מטופלת בדרך כלל. אף שמיי היה לחוץ להגיע למשרדו, הוא הסכים להתלוות אל ג'ניפר בביקורה אצל הרופא. זה היה בוקר נהדר, והזוג טייל ברחובות סן פרנסיסקו והתענג על בילוי לא שגרתי שכלל ארוחת בוקר שלווה של יום חול באחד מבתי הקפה שבעיר.
המרפאה של האופטומטריסט נמצאה בסמוך, ומיי וג'ניפר, יחד עם ג'וש, כלב הנחייה של מיי מזן גולדן רטריבר, צעדו לשם ברגל במעלה רחוב פּוסט. ג'ניפר הבטיחה שהביקור לא יארך יותר ממחצית השעה. מיי מעולם לא ליווה את אשתו לרופא עיניים ושמח לגלות שהדבר לא יארך זמן רב.
חדר ההמתנה משך מיד את תשומת לבה של ג'ניפר. כמעצבת פנים, היא חיה בעולם של צבעים והרמוניה, והיא החלה לתאר למיי את החדר: כיוון הצבת הכיסאות, המסדרון ההולך וצר שמוביל לחדרי הבדיקה, הקיר הצבוע באפור כהה מאחורי פקידת הקבלה – "שיש לה, דרך אגב, עצמות לחיים מדהימות." מיי היה מוקסם מכך שהוא נשוי לאישה שהמימד החזותי שלט בכל עולמה, והוא נהנה מן העובדה שהיא הייתה להוטה לחלוק את כל המראות עמו, גם את מראן של נשים יפות.
כמה דקות לאחר מכן בירך מייק קרסון, האופטומטריסט, את מיי וג'ניפר לשלום והובילם אל חדרו. קרסון בדק את ג'ניפר, רשם לפניו את מידות העדשות שהעלה בבדיקה, ואמר שייתן לה מרשם חדש לעדשות מגע. מיי שמח שהעניין הסתיים כל-כך מהר – כך יספיק לאסוף את ילדיהם מבית הספר.
קרסון השלים את רשימותיו והדליק את האור. הוא הביט על מיי במשך כמה רגעים. הוא רשם דבר-מה נוסף בתיק הרפואי של ג'ניפר, ואז שב מבטו אל מיי. הוא שאל אותו כמה זמן חלף מאז ביקר אצל רופא עיניים.
"לפחות עשר שנים," השיב מיי.
"מה דעתך שאעיף מבט?" שאל קרסון. "מזמן לא נבדקת."
"אתה רוצה לבדוק אותי?" שאל מיי.
"זה ייקח רק כמה דקות," אמר קרסון. "בוא רק נוודא שהכול שם תקין, אם כבר הגעת לכאן."
מיי חשב על כך לרגע ואמר, "בטח, למה לא?"
מיי וג'ניפר התחלפו במקומותיהם, ועתה ישב מיי על כיסא הבדיקה, אותו כיסא עם תומך סנטר ומכשיר שנראה כמו המשקפת שעל גג בניין האמפייר סטייט.
"אני חושש שאתה עלול לגלות שאני עיוור," התלוצץ מיי.
הרופא נשען קדימה ומיד הבחין שלמיי יש עין שמאל מלאכותית בצבע כחול. עינו הימנית, הטבעית, הייתה עכורה כמעט לחלוטין ולבנה כולה, עדות להצטלקות עבה של הקרנית. לא ניתן כלל להבחין באישון או בצבע כלשהו. ישנם עיוורים בעלי עיניים כאלה, שנוהגים להרכיב משקפיים כהים כדי להסתיר אותן, אך מיי מעולם לא הרגיש צורך לעשות זאת. העפעף שלו היה נפול וכמעט סגור, כך שאיש לא הגיב בדחייה למראה עינו.
קרסון התיישב.
"מייק," הוא אמר, "אכפת לך שעמיתי, דוקטור דן גודמן, יבדוק אותך? הוא רופא עיניים, אחד הטובים במדינה. אני חושב שהוא יתעניין במקרה שלך."
מיי העיף מבט בג'ניפר, בארשת פנים תמהה מעט. הבעת פניה של ג'ניפר הייתה זהה.
"אני מניח שזה לא יכול להזיק," אמר מיי.
קרסון יצא מן החדר. מיי וג'ניפר שתקו לרגע. ואז אמרו זה לזה, "מעניין."
כעבור רגע שב קרסון עם עמיתו. ד"ר גודמן, גבר בן ארבעים ושתיים, הציג את עצמו ושאל את מיי כיצד איבד את הראייה.
"זה קרה בעקבות פיצוץ כימי, כשהייתי בן שלוש," השיב מיי.
"יש לך רופא עיניים שמטפל בך?" שאל גודמן.
"הוא נפטר לפני כעשר שנים. הוא היה הרופא שלי מאז התאונה," אמר מיי.
"מה הוא אמר על הראייה שלך?" שאל גודמן.
"הוא ניסה שלוש או ארבע פעמים לבצע השתלות קרנית כשהייתי ילד," אמר מיי. "כולן נכשלו. לאחר מכן, הוא אמר שלעולם לא אוכל לראות, שאהיה עיוור לתמיד. הוא היה ידוע כרופא עיניים מעולה. ידעתי שהוא צודק."
"מה שמו?" שאל גודמן.
"דוקטור מקס פיין," השיב מיי.
עיניו של גודמן אורו.
"דוקטור פיין היה רופא אגדי," אמר גודמן. "הוא היה המורה שלי. אני שיחרתי לפתחו כשהייתי צעיר וביקשתי ממנו לבצע ניתוחים יחד איתו בימי רביעי בלילה. הוא היה אחד מרופאי העיניים הטובים בעולם."
במשך כמה דקות המשיכו מיי וגודמן להעלות זיכרונות על ד"ר פיין. ואז שאל גודמן, "אכפת לך שאעיף מבט?"
"בכלל לא," השיב מיי.
גודמן עמעם את האורות, התקרב אל מיי ובעזרת אגודלו והאצבע המורה פתח את עפעף עינו הימנית של מיי. מגעו הנוקשה החריד מעט את מיי. ידו של גודמן נותרה ללא נוע, נעדרת אפילו רמז קל של רעד. מיי חש מגע שכזה רק פעם אחת בעבר, כשד"ר פיין פקח את עינו בדיוק באותו אופן.
גודמן התבונן אל תוך עינו של מיי. הוא הבחין בצלקת גדולה שהיא הסימן המובהק לפציעה כתוצאה מפיצוץ כימי. הוא האיר בפנס קטן לתוך עינו של מיי, ומיי הצליח אך בקושי להבחין באלומת האור (למרבית העיוורים יש יכולת לראות מעט אור). אך כאשר גודמן נופף בידו אל מול עיניו, מיי לא ראה את התנועה. גודמן ביצע כמה בדיקות נוספות, ואז התבונן בעין מבעד לאותה מנורת סדק שבה השתמש קודם ד"ר קרסון. נדרשו לו שניות ספורות כדי להבחין שמיי עיוור לחלוטין.
הבדיקה ארכה כחמש דקות. גודמן הדליק את האור והגביה את השרפרף המתכוונן.
"מייק," אמר גודמן. "אני חושב שאנחנו יכולים להחזיר לך את הראייה."
המילים בקושי נקלטו במוחו של מיי.
"קיים ניתוח חדשני מאוד, שבוצע רק פעמים ספורות בעבר, להשתלת תאי גזע," הוסיף ואמר גודמן. "הוא מיועד רק למקרים מסוימים מאוד. כווייה מחומר כימי היא אחד מהם."
ג'ניפר רכנה קדימה. מבטה נדד בין גודמן לבין בעלה. מה בעצם אומר גודמן?
"למרות הפגיעה החמורה בקרנית שלך, נראה שיש סיכויים רבים להשיב לך את הראייה ושהשתלת תאי גזע עשויה להועיל," אמר גודמן. "ביצעתי שישה ניתוחי השתלה כאלו. מרבית רופאי העיניים בעולם לא ביצעו ניתוחים מסוג זה מעולם. זה לא משהו שכל אחד מתמחה בו. ואני לא מכיר אף אחד שעשה ניתוח כזה לחולה שהיה עיוור במשך תקופה ארוכה כמוך. אבל זה יכול להצליח."
כל מה שמיי הצליח לומר באותו רגע היה, "זה נשמע מעניין."
"אם אתה מעוניין, תצטרך לחזור לכאן כדי לעבור בדיקה שנקראת סריקת B," הסביר גודמן. "זו בדיקת אולטרסאונד שמטרתה לאפשר לנו לראות את החלק האחורי של העין, כדי לוודא שמצבה תקין ושאין שם פתולוגיה חמורה. אם תוצאות הסריקה יהיו טובות, יש סיכויים רבים שהניתוח יצליח."
דבריו של גודמן נשמעו למיי הזויים. כל ישותו אמרה שהדבר בלתי אפשרי, ושברגע שגודמן יבצע את הבדיקות הוא יגלה את מה שד"ר פיין ראה זה כבר – שלפניו עיוור חשוך מרפא. עם זאת, החידוש המדעי הזה הצית את סקרנותו של מיי – הוא מעולם לא שמע את המונח "תאי גזע" בהקשר לראייה – והוא ניסה להסתגל במחשבתו לרעיון: "אני נמצא בעסקי הטכנולוגיה, והטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן. מדוע אם כן לא ייתכן שטכנולוגיית רפואת העיניים התקדמה גם היא?"
"זה מסובך?" שאל מיי.
"השתלת תאי גזע היא תהליך מסובך," אמר גודמן. "כשלעצמה, היא לא מעניקה את היכולת לראות. אך היא מכשירה את הקרקע להשתלת קרנית, שלושה או ארבעה חודשים לאחר מכן. אם הכול יתנהל כשורה, שני הניתוחים יחד יאפשרו ראייה."
מיי העריך את כנותו של גודמן ואת הסבריו המקצועיים, שלא היה בהם ניסיון להשלותו. ג'ניפר הרגישה שנפלה כאן טעות כלשהי. יכולתו של מיי לראות הייתה מאז ומעולם בלתי אפשרית, לא משום שהרפואה אינה מתקדמת דיה, אלא מפני שדבר-מה יסודי בעיניו של מיי היה פגום או בלתי ניתן לתיקון.
ג'ניפר הביטה על מיי כדי לראות את תגובתו. הוא לא יצא מגדרו. לא היו שום קריאות "אלוהים אדירים!" במקום זאת, מיי רק כיווץ קלות את שפתיו, הפנה את מבטו מעלה ואחר ימינה, כפי שעשה תמיד כאשר שקל במוחו את האפשרויות הסבירות אל מול הבלתי אפשרי.
"הייתי רוצה לחשוב על זה, אם אפשר," אמר מיי.
"ודאי," אמר גודמן. "קח לך זמן. התקשר אליי למשרד אם תרצה לעבור את סריקת האולטרסאונד. היה לי נעים להכיר אותך."
גודמן לחץ את ידיהם של מיי וג'ניפר ויצא את החדר. הפגישה כולה ארכה פחות מעשר דקות.
כמה דקות לאחר מכן צעדו מיי וג'ניפר לעבר מכונית הדודג' המסחרית האדומה שלהם, שחנתה ליד מלון סנט פרנסיס. הבוקר היה בהיר ורענן והזכיר לג'ניפר את ימי ראשית נישואיהם בסן פרנסיסקו, כשנהגו ללכת קילומטרים עד למסעדה הסינית החביבה עליהם, כדי לקחת טייק-אוויי ולשוחח בדרך על עתידם.
"יש לך אימון כדורגל עם וינדהאם הערב?" שאלה ג'ניפר כשפתחה את דלתות המכונית.
"לא," השיב מיי. "וטוב שכך. אני ממילא צריך לעשות כמה שיחות טלפון עסקיות שדחיתי. זה מדהים – יום אחד בסך הכול, ונדמה שהזמן בורח."
ג'וש טיפס והתיישב על רצפת המכונית מתחת למושב הנוסע, בין רגליו של מיי. ג'ניפר הרכיבה את משקפי השמש שלה, התניעה את המכונית ונסעה לאורך רחוב פוסט. אם לא יהיו עומסי תנועה, הם יוכלו להגיע לדייוויס בתוך שעה וחצי. מיי הפעיל את הטלפון הנייד שלו והחל להשיב לשיחות בענייני עבודה, ובו-בזמן וידא שג'ניפר לא מחמיצה את הפנייה לכביש 80. אף-על-פי שהיה עיוור, הייתה למיי יכולת מופלאה לנווט – בגלל הכישרון הזה, ובגלל כישרונות נוספים, רבים חשבו שהוא מעין סופרמן עיוור.
לאחר שחצו את גשר בֵּיי, בני הזוג נרגעו מעט. הם נסעו כמה קילומטרים מבלי שאיש מהם אמר דבר. ואז הביטה ג'ניפר במיי והעירה, "טוב, זה היה מרתק."
"בהחלט," אמר מיי. "זה נשמע לא מציאותי, נכון?"
ג'ניפר היססה לרגע. לא הייתה לה שהות להעריך את השלכות הצעתו של גודמן, אבל היא ידעה אך זאת: משהו גדול קרה, ותהיה משמעותו אשר תהיה, אין ספק שההחלטה היא אך ורק בידי בעלה. לכן היא לא רצתה לומר דבר, אלא פשוט לתת לו לחשוב על כך בעצמו. אבל היא גם רצתה לשמוע מה יש לו לומר על כך.
"אם ככה, באופן תיאורטי," אמרה לבסוף, "ואנחנו אפילו לא יודעים אם זה יצליח, אבל נניח שכן, איך זה יהיה לדעתך? מה היית רוצה לראות?"
במשך שתים-עשרה שנות נישואיהם הם מעולם לא שוחחו על השאלה – מה תהיה משמעות הראייה עבור מיי. הם לא עשו זאת אפילו באופן המשועשע שבו דמיינו מה יעשו בכסף אם יזכו בלוטו. מיי עצמו, מאז שהיה ילד, לא חשב איך זה להיות מסוגל לראות, דבר שבעיני רבים היה בלתי נתפס. מושג הראייה פשוט לא היה חלק מן הקיום שלו. אפילו צליל שאלתה של ג'ניפר נשמע לו כלקוח מעולם אחר.
"ובכן, דוקטור פיין הבהיר נחרצות שלא אוכל לראות אף פעם, כך שזה כנראה בלתי אפשרי," אמר מיי. "אבל אם רק נניח שכן..."
ג'ניפר המשיכה להביט על הכביש.
"אני חושב שהייתי רוצה לראות נופים, במיוחד בקירקווד," אמר מיי, והתכוון לאתר הסקי החביב על המשפחה. "והייתי רוצה לראות נשים יפות."
"הגיוני," אמרה ג'ניפר. "אתה ממילא חושב על נשים יפות כל הזמן."
"נופים ונשים יפות, אלה שני דברים שאני אוהב. אבל, אני לא יכול לגשת ולמשש אותם, ואי-אפשר לתאר לי איך באמת הם נראים. אלה שני דברים שאתה באמת צריך לגעת בהם בעיניים כדי להבין אותם לגמרי."
"לאן היית הולך כדי לראות את הנשים היפות האלה – חוץ מאליך הביתה, כמובן?" היא שאלה.
"לסן טרופה. היישר לחופים שבהם הן מסתובבות בלי חזייה."
"אני זקוקה לשיזוף," אמרה ג'ניפר. "אכפת לך שאצטרף אליך?"
"אם לא יפריע לך שאני אלטוש עיניים."
"אתה לוטש עיניים מאז שהכרתי אותך. ומה עוד?"
מיי חשב קצת. הוא אמר לג'ניפר שאולי היה רוצה לראות את מגדל אייפל או את פסל החירות או את איי גלפאגוס – כולם מקומות שכבר ביקר בהם בעבר. וודאי, גם את גשר הזהב.
ג'ניפר הנהנה והמשיכה לנהוג, בעודם חולפים על פני הגבעות העגלגלות ומרכזי קניות הפרושים לאורך הדרך. איש מהם לא אמר דבר במשך זמן-מה, וכל אחד מהם נהנה להשתעשע לעצמו ברעיון החדש הזה, ואז לסגת ממנו. לבסוף שאלה ג'ניפר את מיי אם היה רוצה לראות את ילדיהם.
"בטח שהייתי רוצה," השיב מיי. "הייתי רוצה לחוות את החוויה הזאת – זה יהיה כמו להגיע אל הירח. אבל זה מעניין, ג'ן, כשאני חושב על כך שאוכל לראות אותם, אני מרגיש שלא יתגלה לי משהו שעוד לא ראיתי. אני מרגיש שאני כבר יודע בדיוק איך הילדים האלה נראים – לא רק חיצונית, אלא אני מכיר אותם לפניי ולפנים. כך שמבחינה מסוימת לא נראה לי שהיכולת לראות אותם תשנה משהו. זה נשמע מוזר, נכון? אבל קשה לי לדמיין שהיכולת לראות, או כל דבר אחר, יכולים להוסיף לאהבה שאני חש כלפיהם או לאופן שבו אני מכיר את החבר'ה האלה."
המכונית התגלגלה קדימה בשקט במשך דקות אחדות.
"ואני מרגיש בדיוק אותו הדבר לגבייך, כמובן," אמר מיי. "אני כבר מכיר אותך."
"ומה אם לא תאהב את המראה שלי?" שאלה ג'ניפר.
"את יפהפייה," אמר מיי. "אני חושב שאני יודע בדיוק איך את נראית. מה כבר אוכל לראות שאני לא רואה עכשיו? את מדהימה."
מיי וג'ניפר שתקו למשך זמן-מה. כאשר מחצית הדרך הייתה מאחוריהם, הם החלו להתווכח מי מהם רעב יותר ואם כדאי לעצור לארוחת צהריים. לבסוף החליטו להמשיך בנסיעה כדי להספיק להגיע בזמן לאסוף את הילדים מבית הספר.
"סן טרופה, הא?" שאלה ג'ניפר.
מיי צחק. ג'ניפר פנתה בכביש המוביל לדייוויס. היא סיפרה לבעלה על לקוח חדש שהשיגה והקשיבה לרעיון שלו להקמת כביש חדש לקירקווד. הוא הוקיר את הזמן הזה במחיצת אשתו. אף לא פעם אחת דיברה על היתרונות המעשיים הרבים שייתוספו לחייה אם מיי יוכל לראות – על כך שיוכל לנהוג במקומה, למלא את מכל הדלק, לקרוא את הדואר שלו בעצמו, למיין את הכביסה המלוכלכת ולקנות מצרכים.
"תארי לעצמך שאוכל לראות את הנוף בקירקווד," אמר. "זה באמת היה יום מעניין."
*
ג'ניפר החנתה את מכוניתה בחניה הכפולה שליד ביתם, בית בן שלושה חדרי שינה ששכן באחד הרחובות המוצלים בעיר שנקראו על שמות עצים.
כשנכנסו הביתה, הם הודו לאִמה של ג'ניפר שהשגיחה בהעדרם על וינדהאם, בן חמש, וקרסון, בן שבע, ונישקו אותה לפרידה. מיי זרק כדור טניס לג'וש בחצר, הכין לעצמו כריך והמשיך להחזיר שיחות טלפון בענייני עבודה. כשהגיעה השעה לאסוף את הילדים מבית הספר, הוא כרך את רצועת העור החומה סביב צווארו של ג'וש והלך להביא אותם. הילדים בחצר בית הספר קראו, כמו תמיד, "היי, מר מיי! אפשר ללטף את ג'וש?" מיי אמר, "בטח, טיילר," או "זו את, אמילי?" בדרכם הביתה, התחרו ילדיו זה בזה, מי מהם יתאר לו את החרקים שמצאו בזמן ההפסקה.
שארית יומו של מיי התנהלה כמו כל יום אחר: שיחות עבודה, משחקי היאבקות עם הילדים, מישוש בד חדש שג'ניפר רכשה עבור אחד מלקוחותיה, כתיבת טיוטה למכתב בענייני עסקים, שטיפת כלים, סיפור לפני השינה לילדים. חלפו עשר שעות מאז שב מיי מפגישתו עם ד"ר גודמן. במשך כל הזמן הזה הוא לא חשב ולו פעם אחת על האפשרות שיוכל לראות.
ובאותה מהירות גם חזרו חייו של מיי לשגרתם. הדבר העיקרי שהעסיק אותו כעת היה המיזם העסקי שלו. בצעד מסוכן הוא נטש את משרת הניהול שלו בחברה גדולה לטכנולוגיה התאמתית, כדי שיוכל לתכנן, לייצר ולשווק מערכת ג'י.פי.אס ניידת לעיוורים – הראשונה מסוגה. באמצעות חיבור תוכנת המיפוי והמקלט של מיי למחשב נייד הנמצא בתיק הגב שלו, יוכל הלקוח להתחבר ללווייני המיקום הגלובליים המקיפים את כדור הארץ. ואז, בלחיצת כפתור, יוכל הלקוח לקבל הכוונה קולית בזמן אמת, פנייה אחר פנייה, לכל מקום שירצה: לביתו, לעבודה, לחנות המכולת, למסעדה, לפארק או לסניף סטארבקס הקרוב – לכל מקום שיבחר. מיי ראה את המוצר שלו כדבר משחרר. הוא העניק לעיוורים מעין מאור עיניים.
אולם, הוא היה זקוק למימון. כל-כך הרבה היה תלוי כעת בהשגת משקיעים פוטנציאליים. הוא הימר על כל הקופה כשהקים את החברה הזו (שעדיין לא היה לה שם), והשתמש בכספי חסכונותיו כדי להקים את העסק ולקיים את המשפחה. לא הוא ולא ג'ניפר היו בעלי אמצעים, ופירוש הדבר היה שעמד לרשותו פרק זמן של כשנה כדי להפוך את החברה לעסק מתפקד ומכניס. אם לא יצליח לעשות זאת, יצטרך לשוב לעבוד כשכיר. הגבלת החופש האישי שהייתה כרוכה במשרה ניהולית רגילה, עמדה בסתירה מוחלטת לדנ"א של מיי.
הוא עבד שמונה-עשרה שעות ביממה, ובדק את מערכת הג'י.פי.אס בכל מקום: כאשר שוטט בין חנויותיה של העיר דייוויס, על המעבורת לסן פרנסיסקו ובמטוסים, כשחוטי החשמל משתלשלים כספגטי מתיק הגב שלו אל כתפו של האדם היושב לצדו. בעיר אָנָהֵיים הוא התחרה עם קבוצת עיוורים האוחזים במקלות נחייה, מי יגיע ראשון מן המלון שבו שהו לדיסנילנד. אף-על-פי שהיה עליו לעצור בדרך כדי להדביק כמה חוטים רופפים בדבק חם, הוא בכל זאת השיג אותם. מיי האמין במוצר שלו.
והוא גם יכול לעבוד מן הבית, מתת-אל שאפשרה לו לשהות במחיצת משפחתו, דבר שכה השתוקק לעשות.
כשהתפטר מאמן הכדורגל של וינדהאם עוד בטרם החל האימון הראשון של הקבוצה, התאספו ההורים בביתו של מיי כדי להחליט מה לעשות. הוא אמר להם שהוא יאמן את הקבוצה ובקרוב ישלח להם בדואר את לוח הזמנים של האימונים. ההורים הריעו לו. כשמיי קם על רגליו כדי לסכם את הפגישה וגישש למצוא את המקל שלו אמרה אחת האמהות, "רק רגע, אתה עיוור?" מיי הפטיר קצרות, "כן."
הוא אימן את הילדים במשחקים כמו "קדרים באים", סידר קונוסים כתומים בצורה כמעט סימטרית ולימד את בני החמש (ג'ניפר כינתה אותם "כפתורונים") לרוץ כאחד לעבר המטרה. הם אהבו את סיפוריו על התקופה שבה שיחק כדורגל בקולג', כמו למשל איך גרם לקבוצה היריבה לרוץ אחרי הכדור המצפצף שלו במשך כל המחצית, ואיך נפצע באפו עד זוב דם כשהכדור הרגיל פגע בפניו.
רבים מילדי הקבוצה הכירו את מיי מבית הספר. מדי שנה נהג לעבור בכיתות, ביחד עם ג'וש, ולספר לילדים איך זה להיות עיוור. הוא אהב את שאלותיהם: האם הילדים שלך מצליחים לחמוק מעונש מפני שאתה לא מצליח לראות מה הם עושים? לא, משום שיש לי שיטות סודיות להבחין בהם. אבל הם לא מפסיקים לנסות. אחרי התאונה, ירד לך הרבה דם? כן, המון דם. כשפגשת את ביל קלינטון, איך ידעת שזה באמת הוא? ביקשתי ממנו לדבר כדי להיות בטוח. הוא הדגים לילדים את האבזרים המדברים שברשותו, בעלי הקול הרובוטי, הציב בכיתה מבוך כיסאות כדי להראות להם איך הוא יכול לתמרן ביניהם בעזרתו של ג'וש, והדפיס את שמו של כל אחד מהילדים בכתב ברייל על כרטיס שאותו יכלו לקחת הביתה. לדעתם של וינדהאם וקרסון, אבא שלהם היה הכי מגניב בעולם. הזוג מיי מעולם לא חינך את ילדיו להתגאות באביהם. ג'ניפר נהגה לומר לאנשים ש"זו פשוט עובדה".
בזמן שנותר בין ההורות לעבודה בלע מיי את החיים במלואם. במידה רבה, הודות ליכולתו יוצאת הדופן להתנהל בעולם. אנשים רואים הבחינו תכופות ביכולתו לנוע בקלילות באולם אירועים או בנמל תעופה או בבית בלתי מוכר, והתעקשו לטעון שמיי יכול לראות. אחדים אף בדקו זאת. הם לחצו עליו להסביר את המיומנות הזאת במונחים פשוטים.
בחלקו נבע הדבר מיכולתו הגבוהה של מיי להתמצא בעזרת הד. בחלוף השנים, הוא למד להבחין בהבדלים הדקים בין קולות התהודה של צעדים או של נקישות מקל, כאשר גלי הקול הוחזרו מחפצים שונים או מחללים בחדר. המידע שקיבל מיי מן ההדים היה כה מרומז ועדין, שאם ניסה לחשוב עליו במודע, הוא חמק. עיוורים רבים אינם יכולים להתמצא באמצעות תהודה – חלק מהם אינם מסוגלים לשמוע הד ואילו אחרים מסרבים לסמוך עליו. אולם אצל מיי, ההדים נשזרו בתוך חושיו הטבעיים.
תפיסה מרחבית וזיכרון מרחבי היו חיוניים אף הם. כשהיה נע ממקום למקום, בין אם בחדר האוכל בביתו של חבר ובין אם בתחנת הרכבת פֶּן בניו יורק, היה מוחו של מיי שואב לתוכו את מיקומם היחסי של מכשולים בדרך, של פתחים ושל מעברים, ואז מארגן אותם למפה פנימית שאותה יכול מיי לשלוף ולשחזר בכל פעם שרצה. הוא ייחס את יכולת ההתמצאות במרחב שלו – ואת יכולתו לשנן אותה ולהשתמש בה בקלות רבה כל-כך – לעיסוקו בספורט במשך כל חייו.
ומיי גם שלט שליטה מלאה בשני אמצעי הניידות העיקריים שלו – מקל הנחייה והכלב. עיוורים מעטים משתמשים בשניהם, אולם מיי ראה יתרון בכל אחד מהם. המקל היה קל יותר לשימוש ולא היה צורך להאכילו, אך הוא נכשל במשימתו במקומות הומים ואף פעם אי-אפשר היה לאתר בעזרתו מכשול גבוה, אויבם המושבע של המהירים והמשוחררים. את הכלב היה קשה לקחת למסעות בעולם, והיה צריך להאכיל אותו ולטפל בו במהלך נסיעות עסקים, אך הוא התריע בפני מכשולים גבוהים, יכול לנוע במהירות במקומות הומי אדם ושימש חברה נעימה. מבין 1.3 מיליון המוגדרים חוקית כעיוורים בארצות הברית בשנת 1999, הרוב מעדיפים להשתמש במקל, ורק 7,000 נעזרים בכלב נחייה.
מיומנויות הניידות של מיי הקלו על נגישותו לעולם. אולם הייתה זו הגישה שלו לחיים שלקחה אותו הרחק. וכדי להגיע רחוק – ומיי רצה להגיע לכל מקום בעולם – היה עליו להיות מוכן גם ללכת לאיבוד, דבר שעבור אנשים עיוורים רבים הוא אפשרות מפחידה. אך בשביל מיי, ההליכה לאיבוד הייתה החלק הטוב ביותר בעניין. הוא נהג לומר לאנשים, "אני מאוד סקרן. לכן לא נראה לי שללכת לאיבוד זה דבר רע כל-כך. זה רק חלק מתהליך הגילוי של דברים." כאשר נשאל איך הוא מצליח לנוע במיומנות שכזו בעזרת המקל, הוא השיב שהדבר שעוזר לו הוא סקרנותו, לא המקל.
*
חלפו שבועות מאז נפגש מיי עם גודמן, והוא עדיין לא הקדיש מחשבה רבה להצעתו של הרופא. מפעם לפעם שאלה אותו ג'ניפר מה הוא חושב על עניין השבת הראייה, וברגעים אלו העריך אותה מיי יותר מתמיד. לא הייתה כמיהה בשאלותיה, ולא היה שום מסר חבוי הדוחק בו. מיי הודה בפני ג'ניפר שהוא אינו מרבה לחשוב על הצעתו של גודמן. הוא גם אמר לה שהוא מרגיש שחייו מלאים וטובים כפי שהם. וכך נותרו פני הדברים בהתחלף החורף באביב.
מכל מקום, בחלוף הזמן, חש מיי שלא יהיה זה אחראי מצדו להניח לרעיון השבת הראייה ולהותירו ברשימת המשימות שצריך לעשות מתישהו. הוא רחש הערכה לכוונותיו הטובות של גודמן וידע שעליו לשקול את ההצעה ברצינות הראויה. הוא החל להפוך בדברים בראשו.
הוא ניסה לדמיין את החיים כאדם רואה. אולם בכל פעם שעשה זאת שבו מחשבותיו אל חייו הנוכחיים, האמיתיים. הוא סיכן הכול למען העסק, שנמצא עכשיו בשלב הקריטי ביותר שלו ותבע את מלוא תשומת לבו; צעד שגוי אחד עלול לנתק את המיזם מעוגניו ולהטביע אותו. ולאחר שפעמיים בעבר הלא רחוק, בתקופות לחוצות כמו זו, עמדו נישואיו על סף פירוק, פרחו עתה חיי הזוגיות שלו ושל ג'ניפר ונראו מבטיחים מתמיד. הוא התמקד בגידול ילדיו ובנוכחותו בחייהם – בפרט ברגעים הקטנים – שממילא נראה כי הם חולפים מהר מדי.
הוא ניסה לדמיין מה יש לחיים כאדם רואה להציע לו. הוא כבר יכול, למעשה, להגיע לכל מקום שירצה – והוא אהב את הסכנה הכרוכה במציאת הדרך בעצמו. הוא ממילא יכול לעשות כל שחשקה נפשו – לעתים אף טוב יותר מן הרואים. והוא הוסיף להאמין שהוא רואה את ג'ניפר ואת הילדים במובן האמיתי של המילה – במובן של ההיכרות האמיתית, של ההיקשרות בנפשו של אדם אחר.
היכולת לראות לא הייתה בראש מעייניו. הוא ידע שהרעיון של אדם עיוור שמסרב למאור עיניים נשמע למרבית האנשים כלא ייאמן. אבל הוא התייחס לזה כך: מה אם היו מציעים לאדם רואה חוש נוסף? אם היו מציעים לו, נניח, את היכולת לחזות את העתיד? בתחילה, הרעיון הזה עשוי להיראות מלהיב. אך אם לאותו אדם יש כבר חיים עשירים ומלאים, האם באמת ירצה בכך? האם אין חשש שזה עלול לשבש חיים שהיו נפלאים עד כה? ומה אם יתגלה לאותו אדם שהחוש החדש הוא דבר שונה לחלוטין ממה שציפה לו? מיי תהה כמה אנשים היו מסכימים לקבל כדור בדולח קבוע לכל ימי חייהם או יכולת לגלות עצמים חבויים או יכולת לקרוא מחשבות. כמה מהם יסכימו לקבל חוש חדש? וכך גם התייחס מיי להשבת הראייה. חייו כבר היו שלמים בלעדיה.
ובכל זאת, לפרקים, בימים עמוסים, מצא מיי את עצמו תוהה איך תהיה ההרגשה לראות. כשנגע באחד מן הבדים שהביאה ג'ניפר, חשב, "מעניין מה יהיה הצבע שיהיה האהוב עליי?" כששיחק כדורסל עם בניו שאל את עצמו לפעמים, "האם אזהה את ילדיי מיד?" וכשישב בבתי הקפה בשכונה, שבהם אהב להאזין לשיחות המתנגנות ולטפיפת עקביהן הגבוהים של הנשים, תהה בינו לבינו, "האם עדיין אעדיף בלונדיניות?"
מיי המשיך להתרכז בעבודתו ובמשפחתו. זה לא היה הזמן להסחות דעת מהדברים החשובים באמת. ועדיין, כשעבר על גשר הזהב הרהר, מדי פעם, "מה ייראה יפה בעיניי?" כשטייל בפארק שאל את עצמו לפעמים, "מה ייראה לי מוכר?" וכשהתגלח אל מול המראה בחדר האמבטיה חשב, "האם אהיה דומה לעצמי?"
והוא חשב גם על הכובע האדום.
כשהיה ילד קטן, זמן קצר לפני התאונה, אביו לקח אותו לציד צבאים, הרפתקה מיסטית שהצריכה השכמה בטרם זריחה, נשיאת נשק וחבישת כובע בצבע אדום עז, כדי להיראות בסבך; כובע שאפשר להבחין בו ממרחק עצום. זה היה הזיכרון המוקדם ביותר של מיי. מאז שאיבד את מאור עיניו, הוא הרגיש כל הזמן במרחק נגיעה מהכובע האדום הזה בדמיונו; תמיד הרגיש שהכובע נמצא כחוט השערה ממנו – הוא היה שם ולא היה שם. ומיי שאל את עצמו, "מעניין אם אוכל לראות את הכובע האדום הזה אם יחזירו לי את הראייה?"
*
באחד מלילות חודש אוגוסט, לאחר שרחצו את הבנים והשכיבו אותם לישון, ישבו ג'ניפר ומיי בכיסאות נוח תחת עץ התפוזים בחצר האחורית של ביתם. בדרך כלל מיעטה ג'ניפר לשאול על האפשרות של השבת הראייה. אך הערב, היא רצתה לדעת.
"אז מה דעתך?" שאלה ג'ניפר, "אתה חושב על זה?"
"כן, אני חושב על זה," אמר מיי. "ובכל פעם שאני מהרהר בכך, אני שואל את עצמי אם הראייה באמת תשנה את חיי. ובכל פעם התשובה דומה: נדמה לי שלא. החיים כבר כל-כך מלאים. אני לא צריך את זה. אני לא מרגיש שאני מחמיץ משהו."
לרגע אחד שתקו שניהם. ואז רכנה ג'ניפר לעברו, נישקה את בעלה על לחיו ואמרה, "בסדר."
בקיץ היה מיי עסוק אף יותר. הוא הגביר את מאמציו לגייס משקיעים, לקח את בניו למשחקי ליגת הילדים בבייסבול וטיפל באביו, שלא היה בקו הבריאות. היה לו פחות זמן מתמיד לחשוב על עניין כמו ראייה. ובכל זאת, משהו לא הסתדר לו. הוא לא הצליח להצביע על הדבר בדיוק, אך הוא הרגיש שזה קשור למשהו רחוק מאוד בהיסטוריה המשפחתית שלו.