אור השמש בוקע מבעד לחלון ומעיר אותי. אני פוקחת את עיניי, מביטה סביב ולא ממש מבינה איפה אני. אבל מה שלא עושה המחשבה, עושה הראייה, לאחר שבריר שניה אני מודעת. אני בדירה של אריק, בניו יורק. כשאני מבחינה בשירי ולנה שישנות לידי במיטה הזוגית והענקית שבחדר האורחים של אריק, אני נזכרת. יום ההולדת שלי, אתמול, מסיבת ההפתעה. עיניי חולפות במבט סוקר על פני החדר. מוזר, אבל בקושי הייתי בחדר הזה. חוץ מהפעם הראשונה כשהוא הראה לי את כל הדירה. אז, בפעם הראשונה כשרק הגעתי לדירה שלו, הייתי מוקסמת. הדבר הראשון שחיפשתי בדירה של אריק היה האח או קמין בשמו האחר. מאז שהייתי קטנה וקראתי בספרים ואחר כך גם ראיתי בסרטים; כשהגיבורים יושבים מול אח מבוערת בערב גשום וסוער... נהיה לי מעין פטיש לזה. רציתי שיהיה לנו כזה בבית. מאחר ובישראל, מזג האוויר בקושי מצדיק חימום במזגן, בטח ובוודאי שאין צורך באח.
כשראיתי שיש לו מערכת מיזוג אוויר, ממש כמו בבית שלי בישראל, קצת התבאסתי. אריק לא הבין למה אני מאוכזבת כשגיליתי שאין לו אח. לכן הקפדתי להתפעל בקול רם מהדירה... כמו ילד קטן שהביאו אותו לחנות ממתקים, הלכתי מחדר לחדר ולא יכולתי להפסיק להתלהב מיפי הדירה. לא רק מהדירה הספציפית הזו של אריק, שהיא מרשימה. גם מהבנין עצמו, מהשכונה- האפר איסט סייד המפורסם, שהוא ה- מקום במנהטן.
אף פעם לא חשבתי שאני עניה, או שחסר לי משהו. אבא ואמא שניהם עובדים במקצועות חופשיים, ומרוויחים לא רע. תמיד קיבלתי כל מה שרציתי, הכל. מביגוד והנעלה הכי חדשים, ועד לכל מכשיר אלקטרוני, או גדג'ט שרק חפצתי בו. הדירה של ההורים שלי מרווחת, בבנין מתוחזק היטב בשכונה טובה בירושלים. אבל פה, הכל גדול יותר, נוצץ יותר, ממש צועק עושר ויוקרה. בפנטהאוז של אריק, שהוא בעצם של אבא שלו, יכלו להיכנס שלוש דירות ישראליות ממוצעות... והפנטהאוז הזה, עוד נחשב לרגיל. יש גדולים יותר, עם גג שלם שיש בו המון עצים וזה נראה כמו ג'ונגל, או בריכות שחייה ענקיות ומה לא. המקום הזה, לא מעורר בי תחושת שייכות בכלל. אני יודעת שאני רק מבקרת, או אורחת לזמן מה. מה שמחזיק אותי כאן זה לא הבית המפואר, ובטח לא השכונה.
לא בשביל זה חציתי את האוקיינוס. אלא למען אריק. ששבה את ליבי, שגרם לי לעזוב את משפחתי וחבריי וללכת אחריו לצד השני של העולם. לא בגלל העושר שלו עזבתי את ההורים שלי, שעד שהכרתי אותו, היו כל חיי. במיוחד את אמא שלי, שאליה הגעגועים קשים מנשוא, לפעמים גם ממש פיזיים. מין תחושה של צביטה בחזה. תחושות שאני מסתירה, גם ממנה, גם מאריק. למענו אני גם מוכנה לשאת בבדידות שלי כאן בבקרים.
דיי משעמם לי, לבד בבוקר בלעדיו. נכון שבהתחלה הוא נשאר איתי, ואח"כ גם רוזי טיילה איתי כמה ימים. אבל לשניהם יש עבודה. לא רציתי להטריח אותם, חזרתי ואמרתי להם שאני אסתדר לבד. לא רציתי שהם ירגישו שצריך לעשות לי בייבי סיטר. אני מדברת ומבינה אנגלית היטב, ויכולה להסתדר בעצמי. אריק הסכים, בהגבלה אחת חמורה. אסור לי לנסוע לבדי ברכבת התחתית, וכדאי שאשאר בגבולות הרובע. לפעמים אני ממש מרגישה שהחלפתי את ההורים הדאגניים שלי, במשגיח קפדן לא פחות! דיי משעמם, זה ממש אנדרסטייטמנט למה שאני מרגישה. מאז שמלאו לי ארבע עשרה, הקפדתי לעבוד בכל חופש גדול, לפחות חודש אחד. אם כמדריכה בקייטנות, ואם כבייבי סיטר לילדים קטנים בשכונה. בחודש השני, בדרך כלל הייתי נוסעת לסאמר סקול בלונדון. ובשבוע האחרון של החופש, בדרך כלל אבא אמא ואני היינו נוסעים לחו"ל. כך שאף פעם בעצם, לא הרגשתי בטלה מוחלטת. אף פעם לא קרה לי, שהתעוררתי וחשבתי איך למלא את היום עד הערב. לא שאני מתלוננת... אני הרי יודעת שזה זמני, בעוד ארבעה חודשים, אני חוזרת לארץ להתגייס. ואין מצב שבעינויים תחלצו ממני הודאה שאני משתעממת. אבל, לעצמי אני יכולה להודות שזה קורה דיי הרבה שאני לבד. ואני יכולה להודות שמשעמם לי! אז מה נשאר לי לעשות בזמן שאריק בעבודה? אני קוראת, רואה קצת טלוויזיה, ולא להאמין, עושה ספורט...
עיניי נעצמות ואני מפהקת פיהוק גדול, ומנסה להירדם שוב. אבל מחשבותיי עירניות מדי. הן מזפזפות להפתעה שהייתה לי אתמול. הופתעתי עד עמקי נשמתי. אמא ואבא, שירי ולנה, פתאום חיכו לי בדירה של רוזי שאליה הולכתי בתירוץ של ארוחת ערב חגיגית.
יום קודם דיברתי עם כולם בטלפון. הם הקדימו לאחל לי יום הולדת שמח. נשמעו כנים לגמרי כשאמרו שחבל שלא נוכל לחגוג ביחד... במיוחד אמא שנשמעה הכי כנה כשאמרה, שזה יום ההולדת הראשון שלי שאנחנו חוגגות בנפרד ושהיא מתגעגעת אליי; יום יום, שעה שעה. ואז התחילה לבכות. גם בעיניי נקוו דמעות, כי גם אני מתגעגעת אליה מאוד. רק שאני מנסה לא להראות לה את זה. אני מתגעגעת גם לאבא ושירי ולנה כמובן. אבל יותר מכולם, מי שהכי חסרה לי פה, זו אמא.
אמנם חלף רק חודש מאז שנסעתי, אבל קשה לי. אני לא רגילה להיות רחוקה מהבית כל כך הרבה זמן. במיוחד כל כך רחוק מאמא. אני רגילה לתקשורת היומיומית בינינו. על כל דבר כמעט. נכון שאנחנו מדברות בטלפון, בסקייפ וגם בווטסאפ, אבל זה לא אותו הדבר.
אני יודעת שגם לה קשה מאוד. אבל אמא שלי שמה את האושר שלי לפני האושר שלה, אז ממש כמוני, היא מעמידה פנים שהכל בסדר. כשדיברתי איתם בטלפון, אריק עמד לידי וחיבק אותי. הוא חייך חיוך מוזר שפירשתי כהשתתפות בצערי, על כך שאני חוגגת לבד. בלי ההורים
והחברות הכי טובות שלי. מסתבר שלא רק אמא יכולה לקבל אוסקר על משחק, גם הוא יודע לשחק...
אתמול, הבוקר של הרביעי באוגוסט, התעוררתי בהרגשה שונה, לא כמו בכל שנה. הרגשתי מוזר שיש לי יום הולדת ואמא לא מעירה אותי בבוקר, עם נשיקה ושוקולד כמו בכל שנה. היא הייתה אומרת שזו סגולה לשנה מתוקה. בו בזמן הייתה מתרה בי, עוד לפני שליקקתי שפתיי עם הביס האחרון שארוץ מייד לצחצח שיניים... שוב נקוות לי דמעות בזווית העין. המחשבות ממשיכות להציף. בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר חגיגית, שאריק טרח עליה במו ידיו. אחרי כן הוא אמר לי בעיניים נוצצות, שאת המתנה שלי ממנו אקבל בערב. כבדרך אגב הוא הוסיף, שההורים שלו הזמינו אותנו לאכול איתם ארוחת ערב לכבוד יום הולדתי. ההורים שלו... כבר התרגלתי לזה שהם ביחד. כמעט שכחתי לגמרי, שהם זוג חדש, כמוני וכמו אריק. גם לגירושין בין רוזי וג'ון, הוריו של אריק אחראית המשפחה הנאצית של ג'ון. ההיעלמות המסתורית של אריק, או מה שהסתבר לאחר מכן כחטיפתו על ידי הסבא רבא שלו, קירבה ביניהם מאוד. הסבא רבא הנאצי של אריק, נהרג בקרב יריות עם המשטרה והבולשת הפדראלית. הסבא של אריק, שהיה שותף למעשה, נפצע קשה באותו הקרב. עד היום, הוא שוכב בבית החולים כשהוא מונשם ומורדם, ונמצא תחת השגחה צמודה של שוטרים. אני מניחה שהוקל לרוזי כשגילתה שג'ון לא באמת רצה להיפרד ממנה. אלא, שהוכרח על ידי משפחתו באיומים לעזוב אותה. לאחר ההקלה הראשונית, כנראה שהאהבה שהייתה שם, ורק התחבאה לה במשך השנים, ניצתה שוב. כבר באותו הערב כשהגעתי לניו יורק, שמתי לב שהם נראים מאוד מחוברים זה לזו. לאחר כמה ימים, כבר אי אפשר היה להסתיר שהם חזרו להיות זוג. העיניים הבוהקות של שניהם, החיוכים המרומזים שהם חייכו אחד לשנייה. וגם ההילה המאושרת שעטפה אותם. שמחתי מאוד בשמחתם. לא רק בגלל שהם ההורים שלו, אלא כי למדתי להכירם ולאהוב אותם באמת. אריק היה מרוצה, אבל לא הראה התלהבות כמוני. אני מניחה שזה מפני שהוא היה רגיל לזה שההורים שלו חיים בנפרד. ברור שהיה לו קצת מוזר שהם חזרו.
בערב, התלבשתי באופן חגיגי במיוחד. רוזי עיצבה במיוחד בשבילי כמתנת יוםהולדת, שמלת ערב יפה. שמלת מקסי ארוכה וצמודה, בצבע אפור שחוטים כסופים שזורים בה בעדינות. כשאני זזה, או כשהאור נלכד בפסי הכסף, היא מנצנצת. רוזי מכירה את הטעם שלי, ויודעת שאני לא אוהבת יותר מדי נצנצים ובדים מבריקים. היא ביקשה שאלבש אותה לארוחת הערב. רוזי גם צירפה נעלי עקב סטילטו בצבע אפור כהה, ושרוולון מנצנץ תואם. הרגשתי קצת כמו ילדה שמתחפשת לנסיכה, חשבתי לעצמי שאני רק צריכה כתר וזהו...
גם אריק התלבש בחגיגיות, הוא לבש חליפה שחורה מהודרת ועניבה. מה שגרם לי לתהיות ולהתחבטויות, האם זו סתם ארוחת ערב או יותר. עד שאזרתי אומץ ושאלתי אותו, אם יוצאים לאנשהו, או שהארוחה בדירה של רוזי? הוא שוב הנהן, התחמק ממבטי, אבל בחיי שעוד לא חשדתי בכלום. לא יכולתי להפסיק ולנעוץ בו מבטים. הוא כל כך מהמם ביופיו. עם החליפה והעניבה הוא נראה שחקן בטקס האוסקר או לפחות דוגמן של בית אופנה נחשב. רק שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הרגשתי שאני יכולה לעמוד לצידו בגאווה. אולי זו השמלה שעשתה אותי זוהרת, או אולי זו ההתרגשות. או אולי, רק אולי בגלל שאני מרגישה נאהבת ואוהבת בחזרה. אני ממש קורנת מרוב אושר ומרגישה כזה טוב, שבפעם הראשונה אני מצטלמת עם השמלה. אני אפילו מסכימה לשלוח לאמא אחר כך את התמונות בווטאסאפ. אנחנו גם עושים סלפי כשאריק ואני מחובקים. זה באמת דבר שאף פעם לא אהבתי לעשות. מילא שמישהו אחר מצלם אותך, ליד איזשהו אתר או בבילוי. אבל למהר ולצלם את עצמך כדי להעלות לאינטרנט ולהראות לעולם,לא מובן לי. אני אומרת לעצמי שהתמונה היא רק בשביל שנינו למזכרת.
שמתי לב שאריק נראה קצת לחוץ. אבל תיארתי לעצמי, שהוא כנראה חושש מהתגובה שלי למסיבת יום ההולדת הזו. כי חזרתי ואמרתי לו שאני מעדיפה שנחגוג רק שנינו בפרטיות. אבל הוא אמר שרוזי וג'ון כל כך ביקשו. כך שלא יכולתי לסרב להם. אני באמת אוהבת אותם. אריק לא יכול היה לקבל הורים טובים ותומכים מהם. רוזי היא אמא שכל אחד היה רוצה. מצד אחד היא אוהבת, תומכת ונותנת המון חום ואהבה. מצד שני היא ממש לא ה"יידישע מאמא" הטיפוסית.
היא נותנת לאריק מרחב, לא רק בכל מה שקשור לקריירה שלו. למשל, היא ממש לא לחצה עליו ללכת ללמוד באוניברסיטה איזה מקצוע מכובד, כמו שההורים שלה לחצו עליה. להיפך, היא אמרה לו שינצל את הגיל היפה בחייו. שיטייל בעולם כל עוד הוא לא מחויב לשום דבר. היא גם לא התערבה מעולם בחיי האהבה שלו.
באחת הפעמים כשישבנו ביחד, רוזי בעדינות רבה סיפרה לי על החברות הקודמות של אריק. היא אמרה שלא הכירה אותן הכי טוב. היא לא אמרה במפורש, אך הבנתי מבין השורות, שהן לא ממש מצאו חן בעיניה. למרות זאת, היא הכריחה את עצמה לא להתערב. היא הבינה שאם היא תתנגד לקשר, זה רק יחזק אותו. היא סמכה עליו שיבין לבד, מי באמת רוצה אותו בזכות עצמו, ומי רק רוצה אותו בגלל עושרו וייחוסו. בציניות שלא אופיינית לה, היא הוסיפה שהן לא ידעו שאריק לא מעוניין בהון הגרמני. הייתי מתה לדעת עוד פרטים, אבל אריק בדיוק התקרב לכיוון שלנו. רוזי רק חייכה, ואמרה שבפעם אחרת היא תמשיך את הסיפור. גם לי היו מחשבות בנושא זה. כבר בשיחה הראשונה שלנו, רוזי אמרה לי שלאריק היו הרבה חברות. היא לא שכחה להזכיר איך התחיל כל עניין החטיפה. כשג'ון אבא של אריק מאוד התרשם מזה, שאריק סוף סוף התביית על מישהי, עליי. מתוך התלהבות וללא מחשבה, ג'ון שיתף את הסבא של אריק, שאריק מאוהב ושיש לו חברה קבועה. הסבא, והסבא רבא שלו, לא אהבו את זה שאני יהודיה וישראלית, ומכאן התגלגל כל הסיפור לחטיפה. אריק מצידו, כמו הג'נטלמן המושלם שהוא, אף פעם לא סיפר לי כלום. ממש כלום ושום דבר, על אף אחת. רק בשיחה הראשונה שלנו, אז במלון הילטון בתל אביב, הוא התייחס לכך. דיבר קצת בסרקסטיות על החברות שהיו לו בעבר. הוא רמז שרובן היו כאלו שהוא לא יכל לנהל איתן שיחה לעומק. למשל על סטריאוטיפים ותיוג אנשים... אבל לא הרחיב עוד. בטח שלא סיפר לי בפרטי פרטים, מי הן היו, כמה זמן נמשך הקשר שלו איתן, ופרטים נוספים. ממש כמוני, גם אריק התייחס לחברות שלנו כאילו היא הראשונה בחייו. כך גם ההורים שלו התייחסו אליי. רוזי קיבלה אותי למשפחה שלהם, כאילו אני הבת האובדת ששבה אליה... אני מרגישה שהיא מתייחסת אליי כמו לבת אמיתית שלה.
קצת מוזר, או אפילו הזוי אם תרצו. אך אני חושבת שהיא ואמא נהפכו לחברות טובות. זה התחיל כשאמא ביקשה לדבר איתה, יום לפני הנסיעה שלי. אני לא יודעת על מה היא רצתה לדבר איתה. אולי שיחת אמהות, אולי ביקשה ממנה לשמור עליי, על בתה יחידתה. כשרוזי שמעה מהם השמות של הוריי- לאמא שלי קוראים רזיה, ולאבא שלי יונתן, היא הייתה במעין שוק. היא לא הפסיקה לדבר על הדמיון בשמות של ההורים שלי לשם שלה ושל ג'ון. היא אמרה שזה הסימן משמיים, שאריק ואני נועדנו להיות ביחד. אני יודעת שאמא ורוזי מדברות לפחות פעם בשבוע, ורוזי מזכירה את אמא לטובה בכל הזדמנות. גם את ג'ון אני מחבבת מאוד. הוא כל כך מנסה לכפר על המעשים של אבא וסבא שלו. מאוד משתדל לקבל את המשפחה שלו בחזרה. אני באמת מאמינה לו, שהוא לא אנטישמי.
הוא גם לא היה מעורב בשום פרט במעשה שהמשפחה שלו זממה. אם הם לא עירבו אותו, כנראה שהם ידעו למה. הם ידעו שהוא לא אנטישמי, שהוא לא שונא אנשים בגלל דתם, מוצאם ואו גזעם.
מההיכרות הקצרה שלי איתו, אני כל כך מחבבת אותו. הוא עושה הכל, כדי שארגיש בנוח. מתייחס אליי כל כך יפה ובחום. אני פשוט לא יכולה, שלא לחבב אותו. זה שאריק והוא נראים כמעט זהים, לא יכול לגרום לי שאתייחס אליו אחרת...
הלכתי בעקבות אריק ותהיתי האם באמת נאכל ארוחת ערב שקטה, או שנלך למקום כלשהו אחר כך. עמדנו מחוץ לבנין של הדירה של אמא שלו. הטלפון של אריק התחיל לרטוט. הוא הוציא את הטלפון, העיף מבט, כנראה שקיבל סמס או משהו. הוא עצר רגע לפני הכניסה ללובי. הוא שוב נראה לי קצת לחוץ. הרגשתי כבר דיי מתוסכלת מזה שהוא לא אומר כלום. זו לא התנהגות שאופיינית לו. בדרך כלל הוא לא מסתכל בטלפון כשאנחנו ביחד, הוא אומר שאם אני איתו, אז זה כל מה שחשוב. פתחתי את פי כדי להגיד לו שישחרר כבר, ואז הוא דיבר.
"נתי, רציתי להגיד לך מזל טוב, לפני כל הבלגאן." את המילים מזל טוב ובלגאן הוא אמר בעברית. יש כמה מילים שהוא למד כמו: אוף, די, מה זה, וכמובן מזל טוב ובלגאן.
הוא שמע את המילה הזו כל כך הרבה פעמים ממני, עד שהוא אימץ אותה. הוא אומר שהיא נשמעת יותר נחמד מאשר .mess