בבחינה של ההיסטוריה ממעוף הציפור, החל מהעת החדשה, בולט לעין המהפך הדרמטי שעברו המשטרים הפוליטיים ועמם היחסים בין האזרחים לבין מדינותיהם.
מהפך זה משקף שינוי תרבותי עמוק אשר מתוכו נולד אדם חדש, אשר ככל שחולפות השנים הולך ומתעצב דימויו כמי שחירותו בידו, עצמאותו היא מעל הכול וזכותו לסלול לעצמו את דרך חייו כאינדיווידואל.
בהקשר זה השאלה שעולה היא האם הפילוסופיה מצליחה, במקביל להתפתחותם של המשטרים הפוליטיים אשר נותנים ביטוי לתהליך הדמוקרטיזציה, לעגן את תפיסת "האדם במרכז" במסגרת שיטתית ולוגית?
האם היא מצליחה לא רק לנסח שיטה שבה החירות היא אבן יסוד מוכחת ומוצדקת, אלא שחירות זו מתממשת בייחודיותו של האדם, ייחודיות שהופכת אותו לאינדיווידואל?
השיח הדמוקרטי אשר הולך ומתעצב מקפל בתוכו מספר הנחות יסוד: אחת מהן היא חובתו של המשטר למזער למינימום את התערבותו בחיי האזרחים; השנייה היא שכל אינדיווידואל הוא ישות ייחודית וככזה יש לאפשר לו לעצב בעצמו את מסלול חייו.
את ההנחה השנייה הזו מנסה עמוס הרפז לבחון באמצעות משנותיהם של שפינוזה והיגל.
הניתוח של עמדותיהם בנושאים הרלוונטיים מוליך את הקורא בדרך מרתקת לתובנות באשר לטבע האדם, חירותו, אופן חשיבתו, שאיפותיו, מאווייו, כמו גם באשר ליחס בינו לבין עולמו.
אך מעבר לכך, באמצעות הדיון המעמיק והבהיר בנושאים נבחרים במשנותיהם של שפינוזה והיגל מועלים נושאים כבדי משקל אשר מציבים סימני שאלה מטרידים על מה שבדרך כלל הוסח מהדעת או שהתקבל כמובן מאליו, כלומר עולה כאן שאלת "חולשתו של האינדיווידואליזם" כנדבך מרכזי של התפיסה הדמוקרטית, חולשה אשר חורגת בהשלכותיה מההיסטוריה של הרעיונות אל ההיסטוריה של העולם הממשי – המודרני.
ד"ר עמוס הרפז הוא מורה לפילוסופיה, היסטוריה ואזרחות בבית ספר תיכון.