הקדמה


״המלחמה הייתה ועודנה אחת התעלומות העיקריות של האנושות״.


— סווטלנה אלכסייביץ', ״הפנים הלא נשיות של המלחמה״ (Svetlana Alexievich, The Unwomanly Face of War)


מלחמה. המילה כשלעצמה מעוררת בנו מגוון של רגשות מאימה עד הערצה. כמה מאיתנו בוחרים להתיק ממנה את עינינו, כביכול פעולת זכירת המלחמה והמחשבה עליה מקרבות את בואה. על אחרים היא מהלכת קסם, והם עשויים למצוא בה התרגשות וזוהר. כהיסטוריונית אני מאמינה בכל מאודי כי אם ברצוננו להבין את העבר הבנה כלשהי, שׂומה עלינו לכלול את המלחמה בחקר ההיסטוריה שלנו. רישומה של המלחמה היה והווה כה עמוק עד כי הדרתה משמעה להתעלם מאחד מן הכוחות החזקים ביותר, כגון הגאוגרפיה, המשאבים, הכלכלה, הרעיונות והתמורות החברתיים והפוליטיים שעיצבו את התפתחות האנושות ושינו את קורותיה. אילו ניצחו הפרסים את ערי המדינה היווניות במאה החמישית לפני הספירה; אילו הביסו שבטי האינקה את פיסארוֹ במסע הכיבוש שלו במאה השש עשרה; או אילו ניצח היטלר במלחמת העולם השנייה — כלום לא היה העולם שונה? אנחנו יודעים כי הוא היה שונה, אם כי איננו יכולים אלא לנחש עד כמה.


והשאלות בנוגע לְמה היה קורה אילו... הן רק כמה מן החידות הניצבות בפנינו. המלחמה מעוררת שאלות יסודיות על המשמעות של היותנו בני אנוש ועל מהותה של החברה האנושית. האם המלחמה מחלצת את החייתי או את המיטב שבטבע האדם? כמו כלפי דברים כה רבים הכרוכים במלחמה, כן דעותינו חלוקות גם בסוגיה זו. האוּמנם זה חלק שאין למחותו מן החברה האנושית, משהו הטבוע בנו? מעין חטא קדמון מן הזמן שבו אבות אבותינו החלו מתארגנים בקבוצות חברתיות?


האם אות הקין שהוטבע בנו, הקללה שהושַתָּה עלינו גוזרים עלינו עימות חוזר ונשנה? או שמא השקפה כזו אינה אלא נבואה מסוכנת המגשימה את עצמה? האם שינויים בחברה מחוללים סוגים חדשים של מלחמה או שמא מלחמה מעודדת שינוי בחברה? או האם עלינו לנסות בכלל לומר מה קדם למה, או שמא עלינו לראות במלחמה ובחברה שותפות הלכודות במערכת יחסים מסוכנת אך גם יצירתית? האם מלחמה — הרסנית, אכזרית ובזבזנית ככל שתהיה — מניבה גם יתרונות?


שאלות אלה חשובות כולן, ואנסה לענות עליהן ועל שאלות אחרות שיצופו בדרך כשאחקור את הנושא. עם זה, אני מקווה שיעלה בידי לשכנע אתכם בדבר אחד — מלחמה איננה סטייה שמוטב לשכוח אותה מהר ככל האפשר; היא גם איננה מצב של היעדר שלום, שהוא למעשה המצב התקין. אם אנחנו נכשלים ולא מצליחים להבין עד כמה עמוק המלחמה משולבת בחברה האנושית — עד כדי כך שאיננו מסוגלים לומר על האחת או על האחרת כי זו שולטת בזו או כי זו מולידה את זו — חסר לנו ממד חשוב של הסיפור האנושי. אם ברצוננו להבין את עולמנו ואת האופן שבו הגענו לנקודה זו בהיסטוריה, איננו יכולים להתעלם מן המלחמה ומהשפעתה על התפתחות החברה האנושית.


התמזל מזלן של חברות במערב בעשורים האחרונים, שכן מאז סופה של מלחמת העולם השנייה הן לא חוו מלחמה על בשרן שלהן. אכן, מדינות המערב שלחו חיילים להילחם ברחבי העולם באסיה, במלחמת קוראה או במלחמת וייטנאם או באפגניסטן, באזורים של המזרח התיכון או באפריקה, אבל עימותים אלה פגעו במישרין רק בקומץ קטן מאוד של אנשים החיים במערב. חוויותיהם של מיליונים באזורים אלה היו כמובן שונות עד מאוד, ומאז 1945 לא הייתה שנה בלא לחימה בחלק זה או אחר של העולם. לאלה מאיתנו הנהנים מן ״השלום הארוך״, כפי שהוא קרוי לעיתים קרובות, קל מדי לראות במלחמה משהו שאחרים עוסקים בו, אולי מפני שהם מצויים בשלב אחר של התפתחות. אנחנו במערב, כך אנחנו נוטים להניח, שוחרי שלום יותר. סופרים דוגמת הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר (Steven Pinker) הפיצו את הדעה כי חברות המערב נעשו אלימות פחות במאתיים השנים האחרונות וכי העולם כולו חוזה ירידה במקרי המוות בשל מלחמה. לפיכך בעודנו מתאבלים רשמית פעם בשנה על מתינו במלחמות העבר שלנו, אנחנו רואים במלחמה יותר ויותר משהו שקורה כאשר השלום — מצב הדברים הרגיל — קורס. בו בזמן אנחנו יכולים להתענג על זכר גיבורי הצבא הגדולים שלנו ועל מלחמותיהם בעבר; אנחנו מעריצים סיפורי גבורה ומעללים נועזים במלחמה; המדפים בחנויות ספרים ובספריות כורעים תחת נטל של עלילות מלחמה היסטוריות; ומפיקי סרטים וטלוויזיה יודעים כי מלחמה היא נושא אהוד תמיד. הקהל לעולם אינו שבע כמדומה מסיפורים על נפולאון ומערכותיו, על דנקרק, על נחיתת בעלות הברית בחופי נורמנדי ב-1944 או על הפנטזיות של ״מלחמת הכוכבים״ או ״שר הטבעות״. אנחנו נהנים מהם בין היתר מאחר שהם מצויים במרחק בטוח מאיתנו; אנו סמוכים ובטוחים כי אנו עצמנו לעולם לא נשתתף במלחמה.


בשל כך איננו מתייחסים למלחמה בכובד ראש הראוי לה. ייתכן שאנחנו מעדיפים להסיט את מבטנו ממה שלעיתים כה קרובות הוא נושא עגום ומדכא, אבל אסור לנו לעשות זאת. מלחמות שינו שוב ושוב את מהלך ההיסטוריה האנושית, פתחו נתיבים אל העתיד וסגרו אחרים. בשורותיו של הנביא מוחמד נלקחו מן המדבריות של חצי האי ערב והובאו אל השטחים המיושבים והעשירים של הלוונט וצפון אפריקה בשורה של מלחמות, ולכך נודעה השפעה מתמשכת על אותם אזורים. דמיינו לעצמכם כיצד הייתה נראית היום אירופה אילו עלה בידי מנהיגים מוסלמים לכבוש את היבשת כולה, כפי שכמעט עשו בכמה הזדמנויות. בתחילת המאה השמינית פלשו מוסלמים לספרד, כבשו אותה ונעו צפונה אל מעבר להרי הפירנאים אל תוך צרפת של ימינו. הם הובסו בקרב טוּר ב-732, תבוסה שסימנה את קץ התפשטותם צפונה. אילו נמשך המסע, היה אפשר להעלות על הדעת צרפת מוסלמית, ולאו דווקא קתולית, שהייתה מעצבת את החברה הצרפתית ואת ההיסטוריה האירופית במאות השנים הבאות. כעבור 800 שנים בקירוב פלש המנהיג העות'מאני הגדול סולימאן המפואר אל ארצות הבלקן ואל רוב רובה של הונגריה; ב-1529 ניצבו חייליו מחוץ לשערי וינה. אילו כבשו את העיר המפוארת, היה מרכז אירופה מסתפח אל קיסרותו וגורלו היה שונה. אל צריחי כנסיותיה הרבות של וינה היו מצטרפים מינרטים, ומוצרט הצעיר היה מאזין לצורות מוזיקליות שונות תכלית שינוי שהיו מתנגנות על כלים שונים. קרוב יותר לזמננו הבה נדמיין מה היה קורה אילו הגרמנים היו מביסים את הבריטים ואת בעלות הברית בדנקרק במאי 1940 ואז הורסים את מפקדת מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי בקרב על בריטניה באותו הקיץ. האיים הבריטיים היו נעשים נכס נאצי נוסף.


מלחמה היא במהותו של דבר אלימות מאורגנת, אבל חברות שונות מנהלות סוגים שונים של מלחמות. עמים נוודים מנהלים את מלחמותיהם בתנועה, תוקפים רק כשיש להם יתרון וחומקים אל מרחבים פתוחים רחבי מידות כשידם על התחתונה. חברות חקלאיות יושבות קבע נדרשות לחומות ולביצורים. המלחמה כופה תמורות, הסתגלות ואימוץ שינויים בחברה אחריה. היוונים הקדומים האמינו כי חובתם של האזרחים היא להגן על עריהם. השתתפות במלחמה מעין זו הובילה להרחבת הזכויות והדמוקרטיה. במאה התשע עשרה אפשרה מהפכת התעשייה לממשלות להתכנס ולתחזק צבאות גדולים, גדולים מכל מה שידע העולם עד אז, אבל גם עניין זה עורר במיליוני המגויסים את הציפייה שדעתם תיחשב יותר בחברותיהם שלהם. ממשלות נאלצו לא רק להקשיב, אלא גם לספק טווח שלם של שירותים, מחינוך ועד דמי אבטלה. מדינות הלאום החזקות בנות ימינו, על ממשלותיהן הריכוזיות ומנגנוניהן המנהליים, הן תוצרים של מאות שנים של מלחמות. זיכרונות ופעולות הנצחה של ניצחונות ותבוסות בעבר היו לחלק מן הסיפור הלאומי, ואומות נדרשות לסיפורים אם ברצונן לשמור על לכידות. ישויות פוליטיות ממורכזות מעין אלה, שאנשיהן תופסים את עצמם כחלק משלם משותף, יכולות לנהל מלחמות ארוכות יותר ובקנה מידה גדול יותר בזכות ארגונן, יכולתן לנצל את המשאבים של חברותיהן ולהסתמך על תמיכת אזרחיהן. היכולת לנהל מלחמה והתפתחות החברה האנושית הן חלק מאותו סיפור עצמו.


במשך מאות שנים נעשתה המלחמה קטלנית יותר ורישומה התרחב. אנחנו רבים יותר; המשאבים העומדים לרשותנו רבים יותר, והחברות שלנו מאורגנות ומורכבות יותר; ביכולתנו לגייס ולהעסיק מיליונים במלחמותינו; ויכולת ההרס שלנו גדולה יותר לאין ערוך. היה עלינו להמציא מונחים חדשים לתיאורן של שתי המלחמות הגדולות במאה העשרים: ״מלחמת עולם״ ו״מלחמה טוטלית״. יסודות מקשרים מסוימים — כגון חותמם של שינויים בחברה או בטכנולוגיה, ניסיונות להגביל את המלחמות או לשלוט בהן או ההבדלים בין לוחמים לאזרחים — עוברים כחוט השני בתולדות המלחמה והחברה האנושית. עם זאת, אנסה לייחד תשומת לב רבה יותר לתקופה שלאחר המאה השמונה עשרה, מאחר שבתקופה זו השתנתה המלחמה לא רק שינוי כמותי אלא גם איכותי. כן, אטול רבות מן הדוגמאות שלי מתוך ההיסטוריה של המערב, מאחר שבעבר הקרוב הוא היה חלוץ ההישגים במלחמה וגם, חייבים לומר, בניסיונות לשלוט בה.


עם זה, במרבית האוניברסיטאות במערב מתעלמים מחקר המלחמה, אולי משום שאנו חוששים כי המחקר כשלעצמו והמחשבה עליה משמעם קבלה שבשתיקה. חוקרי היסטוריה בין־לאומית, היסטוריה דיפלומטית והיסטוריה צבאית מלינים כולם על היעדר העניין ואף על המחסור במשרות בתחומים שלהם. כאשר מחקרי מלחמה או אסטרטגיה קיימים, הם נדחקים למובלעות קטנות משלהן, שבהן האנשים הקרויים היסטוריונים צבאיים יכולים לנוע ולנוד כה וכה, לדלות את מטעמיהם המבחילים ולבנות את סיפוריהם הבלתי מוסריים בלי להטריד מישהו. אני זוכרת שלפני שנים ביקר אותנו במחלקה הראשונה שלי להיסטוריה יועץ חינוכי בניסיון לעשות את שיעורינו למושכי לב יותר בעיני הסטודנטים. כשאמרתי לו שאני עובדת על הכנת שיעור ששמו ״מלחמה וחברה״, הוא הביט בי באכזבה. מוטב, הוא טען, להשתמש בכותרת ״היסטוריה של השלום״.


זוהי התעלמות משונה, כיוון שאנחנו חיים בעולם שמלחמות מעצבות אותו, גם אם איננו מכירים בכך תמיד. אנשים עקרו ממקומם או נסו ממנו, ולעיתים נעלמו פשוטו כמשמעו והתפוגגו מן ההיסטוריה בשל מלחמה. גבולות כה רבים נחרטו על ידי מלחמות, ממשלות ומדינות קמו ונפלו בשל מלחמות. שייקספיר הכיר זאת היטב: במחזותיו מלחמה מעמידה לעיתים קרובות את המנגנון שבאמצעותו מלכים עולים ונופלים בו בזמן שאזרחים מן השורה מרכינים את ראשיהם ומתפללים שהסערה תחלוף מעליהם בלא פגע. חלק מן האמנות הגדולה ביותר שלנו נוצרה בהשראת מלחמות או השנאה אליהן: האיליאדה, סימפוניית ״ארואיקה״ של בטהובן, ״רקוויאם המלחמה״ של בנג'מין בריטן, ״אימי המלחמה״ של גויה, ״גרניקה״ של פיקאסו או מלחמה ושלום של טולסטוי.


מלחמה קיימת במשחקים שילדים משחקים — כבוש את הדגל או את המצודה — ואחד ממשחקי הווידאו הפופולריים ביותר של שנת 2018 בארצות הברית נקרא Call of Duty"״ המתבסס על מלחמת העולם השנייה. קהלים שמגיעים לאירועי ספורט מתייחסים אליהם לעיתים כאל קרבות שבהם הקבוצה האחרת משמשת אויב. באיטליה אלה המוכרים כ״אולטראס״ מגיעים למשחקי כדורגל בקבוצות מאורגנות ביותר בעלות מדרג ופיקוד יציבים. הם לובשים מדים וקוראים לעצמם בשמות כגון לוחמי קומנדו, חיילי גרילה ובכינויים, שלמרבה צערם של רבים מעמיתיהם האיטלקים, נשאלו מחבורות הפרטיזנים של מלחמת העולם השנייה. הם מגיעים כדי להילחם באוהדי הקבוצה היריבה ולאו דווקא כדי לצפות במשחק. המשחקים האולימפיים המודרניים נועדו לכונן אחווה בין־לאומית, אבל למן ראשיתם כמעט הם שיקפו תחרות בין האומות השונות. המשחקים לא היו מלחמה, אבל אימצו רבים ממאפייניה, לרבות הענקת מדליות, השמעת המנונים לאומיים וצעידה בסך של קבוצות במדים מאחורי דגליהן הלאומיים. היטלר וגבלס ראו בחזונם, כידוע, שאולימפיאדת ברלין של 1936 תהיה מפתח במערכתם להפגין את עליונות העם הגרמני, ובימי המלחמה הקרה נתפרשו מצבורי מדליות כהוכחות לעליונותו של הצד האחד על משנהו.


אפילו שפתנו וביטויינו עומדים בסימן המלחמה. אחרי שהביסו את הקרתגים במלחמות הפוניות, המשיכו הרומאים להשתמש בסרקסטיות בביטוי fidēs Pūnica (תום לב פּוּני, שמשמעו בלטינית היה בגידה). באנגלית אנחנו אומרים בזלזול על מישהו או על משהו שנחל אכזבה כי הוא flash in the pan (מאמץ כושל) בלי שניתן את דעתנו לכך שמקור הביטוי בראשית ימיהם של הרובים כאשר אבק השרפה שנועד להצית את המטען כשל ולא פעל. אם בריטים רוצים להיות גסי רוח, הם מכתירים משהו כצרפתי או כהולנדי, מאחר שהאומות האלה היו אויבותיהם. פרֵדה צרפתית (French leave) משמעה פרֵדה חסרת נימוס ופתאומית, בעוד אומץ לב הולנדי (Dutch courage) משמעו שתיית ג'ין (והמילים ״בריטי״ או ״אנגלי״ ממלאות תפקיד דומה בקרב הצרפתים וההולנדים). רבות מן המטפורות החביבות עלינו מקורן בצבא ובצי, בייחוד כשמדובר בבריטים. באנגלית אם אנחנו שלוש יריעות (מפרשים) הפונות לרוח if we are three) sheets to the wind), ביטוי שנשאל משפת הצי ומשמעו שכרות, מוטב לנו שנאכל ארוחה דשנה. אם אנחנו נתקלים בצרה מסוימת, אנחנו יכולים לחכות עד שתיפח את נשמתה או להעניק לה מרחב תמרון. ואם אינכם מאמינים לי, אתם יכולים לומר תמיד: ״לך ספר את זה ליורדי הים״. שפתנו וכתיבתנו רצופות מטפורות צבאיות: מלחמות נגד עוני, נגד סרטן, נגד סמים או נגד השמנת יתר (פעם ראיתי ספר ששמו ״מלחמתי בכולסטרול של בעלי״). הספדים מדברים על הנפטרים כעל מי ש״הפסידו בקרב״ נגד מחלתם. אנחנו מדברים בחופשיות על מערכות או על מסעות פרסום או גיוס כספים לצדקה. מנהיגי עסקים קוראים יצירה סינית על אסטרטגיה שנכתבה לפני אלפיים שנים כדי ללמוד איך להערים על מתנגדיהם ולהוביל את מפעליהם לניצחון. הם מתגאים במטרותיהם האסטרטגיות ובטקטיקות החדשניות שלהם ונהנים להשוות את עצמם למצביאים דגולים, כגון נפולאון. כאשר פוליטיקאים נעלמים כדי לחמוק משאלות או משערוריות — מסופות אש כפי שמכנים אותן לעיתים קרובות — התקשורת מדווחת כי ירדו לבונקרים שלהם בניסיון לגייס את חייליהם ולתכנן מתקפה. בדצמבר 2018 נכתב בכותרת של הניו יורק טיימס: ״עבור טראמפ 'מלחמה יום־יומית' [היא] מלחמה שאתה מנהל יותר ויותר לבד״.


המלחמה מככבת גם בחלק ניכר כל כך של הגאוגרפיה שלנו. בשמות מקומות: כיכר טרפלגר בלונדון על שם ניצחונו של נלסון; תחנת אוסטרליץ בפריז על שם אחד מניצחונותיו הגדולים ביותר של נפולאון; תחנת ווטרלו בלונדון על שם תבוסתו הסופית של נפולאון. בקנדה יש עיר שנקראה בעבר ברלין מאחר שהתיישבו בה מהגרים גרמנים במאה התשע עשרה; לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה שינתה פתאום העיר את שמה לקיצ'נר. בעיירותינו ובערינו היו מצבות זיכרון משלהן כמעט תמיד עם שמות הנופלים במלחמות או אנדרטאות לזכר גיבורים שחלפו מן העולם מזמן. נלסון ניצב על עמודו בלונדון; מצבתו של גרנט היא מקום מפגש אהוד בפארק ריברסייד בניו יורק. במאה שעברה החלו להיראות יותר ויותר מצבות זיכרון לחיילים מן השורה, למשתתפים האלמונים לעיתים קרובות במלחמות, כגון אחיות, טייסים, חיילי רגלים, נחתים, מלחים ואפילו, במקרה של בריטניה, לבעלי חיים שנעשה בהם שימוש בשתי מלחמות העולם. תזכורות למלחמות עבר הן חלק גדול כל כך של הנוף העירוני עד כי לעיתים קרובות איננו מבחינים בהן. אני מתקשה לזכור כמה פעמים צעדתי לאורכו ולרוחבו של רציף מס' 1 בתחנת הרכבת פדינגטון בלונדון ובאף אחת מהן לא הבחנתי במצבת הזיכרון הגדולה לזכר 2,524 עובדי חברת הרכבות המערבית הגדולה שמתו במלחמת העולם הראשונה. בפדינגטון יש גם פסל ארד מרשים של חייל במדי קרב הקורא מכתב מהבית. אלמלא טקסי ההנצחה לרגל יום השנה המאה לפרוץ המלחמה, לא הייתי עוצרת כדי להתבונן בו או משקיעה את זמני כדי לחפש בתחנת ויקטוריה את לוחות הזיכרון להמוני החיילים שעלו שם על הרכבות בדרכם לצרפת, או את האנדרטה לזכר החייל האלמוני שגופתו חזרה לשם ב-1920.


אם נעצור להרהר על ההיסטוריות שלנו, נוכל למצוא בזיכרונותינו עקבות של המלחמה. גדלתי בקנדה השלווה, אבל רבים מן הספרים וחוברות הקומיקס שקראתי היו על מלחמה, למן ההיצע הבלתי נדלה לכאורה של כתבי ג'״א הנטי (G. A. Henty), ובהם סיפורים על נערים אציליים וגיבורים שכיכבו במרבית העימותים המכריעים לפני 1914, עבור דרך הטייס הנועז ביגלס וחבורתו במלחמת העולם השנייה וכלה בספרי הקומיקס על הבלאק הוק, שהחלו רואים אור במלחמת העולם השנייה וגלשו ללא קושי למלחמת קוראה. בתנועת הצופות שרנו שירים — שטוהרו עד מאוד מגסויות, כפי שהבנתי אחר כך — ממלחמת העולם הראשונה ולמדנו לאותת בסֵמָפוֹר ואיך להכין תחבושות. בבית הספר בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה אספנו חוטים ויריעות כחלק מן המאמץ המלחמתי בקוראה. כן תרגלנו תפיסות מחסה מתחת לשולחנות הכתיבה שלנו אם תפרוץ מלחמה גרעינית בין ארצות הברית לברית המועצות.


רבים מאיתנו שמעו סיפורים מפי בני הדור הוותיק יותר שהתנסו במלחמה ממקור ראשון. שני סביי שירתו במלחמת העולם הראשונה כרופאים, הוולשי שבהם בצבא הודו בגליפולי ובמסופוטמיה, והקנדי בחזית המערבית. אבי וכל ארבעת דודיי שירתו במלחמת העולם השנייה. הם סיפרו לנו על כמה מן הדברים שחוו, אך לא על כולם. הסיפורים של אבי, שהיה על סיפונה של אונייה קנדית אשר ליוותה שיירות של אוניות שחצו את האוקיינוס האטלנטי אל תוך הים התיכון, היו רובם משעשעים, אבל פעם אחת בלבד הוא סיפר לנו עד כמה קרובים היו לכך שיטביעו אותם. קולו רעד, והוא לא הצליח להמשיך. אביו מעולם לא סיפר לו יותר מדי על השוחות, אבל כפי שקורה לעיתים קרובות, הוא דיבר אל נכדתו, אחותי, שהייתה צעירה מדי מכדי להבין חלק ניכר מדבריו. סבנו גם הביא איתו רימון יד כמזכרת שניצב בשידת ״הפלאות״ של סבתי לצד אוצרות, כגון מיניאטורה של בקתה כפרית שוויצרית ופסלון עץ של כלב טרייר סקוטי. שיחקנו ברימון היד כילדים, גלגלנו אותו על הרצפה, עד שמישהו שם לב שעדיין יש לו נצרה. למשפחות רבות יש מן הסתם סיפורים ומזכרות שכאלה — חבילות של מכתבים מאזורי מלחמה, חפצים שנאספו בשדות הקרב, מִשקפות וקסדות ישנות או מתקן למטריות שנעשה מתרמיל פצצה.


והמזכרות ממשיכות להגיע ככל ששדות הקרב ברחבי העולם נפטרים מעיי החורבות שלהם. חברת הרכבות יורוסטאר נאלצה לקבוע שלטים ברכבותיה כדי להזכיר לנוסעים החוזרים מביקור בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה שלא להעלות אל סיפונן תרמילי פצצות או כלי נשק שאספו כמזכרות. בכל אביב איכרים בלגים וצרפתים בשטחי מה שהייתה פעם החזית המערבית עורמים את מה שהם מכנים ״קציר הברזל״. קיפאון החורף מרים את האדמה וחושף גדרות תיל, כדורים, קסדות ופגזים שלא התפוצצו, אשר כמה מהם מכילים גז רעיל. יחידות של הצבאות הצרפתי והבלגי אוספות את התחמושת כדי להיפטר ממנה בבטחה, אבל המלחמה מוסיפה לגבות את קורבנותיה בקרב האיכרים והחבלנים מפרקי הפצצות, פועלים שחופרים במקום לא נכון או חוטבי עצים שמקימים תנור חימום מעל פצצה חיה. באתרי בנייה בלונדון ובגרמניה נחשפים מדי פעם בפעם פצצות שלא התפוצצו ממלחמת העולם השנייה. ושרידים ממלחמות עתיקות הרבה יותר צפים במקומות אחרים. בספינה שנמשתה מנמל חיפה, נמצאה קסדה יוונית נפלאה מן המאה השישית או החמישית לפני הספירה. מורה בגמלאות שיצא לשוטט עם גלאי המתכת שלו מצא קסדה רומאית שנקברה על גבעה בחבל לסטר באנגלייה. צוללנים בתרגיל אימונים שגרתי בנהר שאנון באירלנד מצאו חרב ויקינגית מן המאה העשירית.


לחברות רבות יש מוזאוני מלחמה וימי זיכרון למתיהן. והמתים עצמם מגיחים במפתיע כדי להזכיר לנו את מחיר המלחמה. באי השוודי השקט גוטלנד חפרו ארכאולוגים את גופתו של חייל מקומי עוטה שריון. הוא נהרג עם חבריו לנשק במלחמה נגד פולשים דֵנים ב-1361. גופות עשויות להשתמר מאות שנים, אם הן קבורות בבוץ או חנוטות בארצות חמות. בקיץ 2018 גילו ארכאולוגים שבדקו את הקרקע ליד העיר איפר לצורך הכשרתה לבנייה את שרידיהם של 125 חיילים, רובם גרמנים, אבל גם חיילים מבעלות הברית, שנחו שם מאז נפלו בקרב במלחמת העולם הראשונה. בשנת 2002 נתגלו אלפי גופות עדיין לבושות במדיהן הכחולים עם כפתורים שמספרי הרגימנטים שלהן מוטבעים עליהם בקבר אחים ליד וילנה. הם מתו כשנסוג צבאו של נפולאון ממוסקווה ב-1812.


כשאנחנו נעצרים כדי להיזכר במלחמה, אנחנו חושבים על מחירה — מחירה הנורא בחיי אדם ובמשאבים — על אלימותה, על חוסר האפשרות לחזותה מראש ועל האנדרלמוסיה שהיא עלולה להשאיר מאחוריה. לעיתים נדירות יותר אנו מזהים עד כמה מאורגנת המלחמה. בשנת 1940 ניסתה גרמניה לכפות כניעה על בריטניה ובמשך קרוב לחודשיים הפציצה את לונדון ביום ובלילה. אזרחים לא חיוניים פונו לאזורי הכפר. אלה שנשארו ישנוּ במקלטים מאולתרים או בתחנות הרכבת התחתית. רשות השידור הבריטית — הבי־בי־סי — שהייתה במרכז לונדון שלחה כמה ממחלקותיה אל מחוץ לעיר. מחלקת המוזיקה של התחנה עברה לבדפורד, מחלקת הדרמה והבידור עברה לבריסטול עד שזו נעשתה מסוכנת מדי, ולבסוף יצאה מחלקת הבידור לנפוח את נשמתה בצער רב וביגון כבד בעיירה הישנונית באנגור שבצפון ויילס. אנשי הצוות שנשארו התקשו לעיתים קרובות להגיע לבתיהם בלילה, ולפיכך הבי־בי־סי — תחנת רדיו שלא לשווא כונתה באנגלית ״דודה״ — עשה את תיאטרון הרדיו שלו לאולם שינה עם וילון בתווך שהפריד בין המינים. באוקטובר פגעו שתי פצצות בבניין. שבעה מאנשי הצוות מתו כשניסו לסלק משם פצצה שלא התפוצצה, וכבאֵי האש נחפזו למקום כדי למנוע מן האש להתפשט. קריין החדשות של השעה תשע עצר לרגע כשהבניין רעד ואז המשיך לקריין כשהוא מכוסה פיח ואבק. בבוקר המחרת הקיפו פיגומים את בניין השידור, וההריסות פונו. חִשבו לרגע על הארגון שהיה מעורב באפיזודה היחידה הזאת, באפיזודה הזעירה הזאת בכלל תולדותיה של המלחמה. המפציצים הגרמניים, על מטוסי הקרב שליוו אותם, היו תוצרי תעשיית המלחמה הגרמנית שגייסה משאבים, מחומרים ועד כוח אדם ובתי חרושת, כדי לייצר את המטוסים ולהעלותם לשמיים. צוותיהם נבחרו ואומנו. אנשי המודיעין והמתכננים הגרמנים עשו כמיטב יכולתם לברור את היעדים החשובים, ותגובת הבריטים הייתה מאורגנת בה במידה. חיל האוויר המלכותי עקב אחר המטוסים הפולשים ועשה כל שביכולתו כדי לעצור אותם, ואילו על הקרקע השתמשו אנשים בבלוני התראה ובזרקורים. ההאפלה על לונדון ועל ערי מפתח אחרות הייתה מלאה ובפיקוח מדוקדק. הבי־בי־סי הכין תוכניות חירום, כבאי האש הגיעו, ועבודת פינוי ההריסות החלה מיד.


מלחמה היא אולי הפעילות המאורגנת ביותר בפעילויות האדם המעוררת אגב כך ארגון נוסף של החברה. אפילו בעיתות שלום ההיערכות למלחמה — מציאת המימון והמשאבים הנחוצים — תובעת מממשלות להפעיל שליטה גדולה יותר על החברה. הדבר הולך ומתאשר בעת החדשה, שכן תביעות המלחמה גדלות עם התעצמות יכולתנו לנהל אותה. בהגבירה את כוח הממשלות, המלחמה גם מובילה לקִדמה ולשינוי, שחלק ניכר מהם הוא חיובי: סופם של צבאות פרטיים, הגברת שלטון החוק והסדר, ובעת החדשה יותר — דמוקרטיה, הטבות חברתיות, חינוך משופר, שינויים במעמד הנשים או העובדים, התקדמות ברפואה, במדע ובטכנולוגיה. ככל שאנחנו משתפרים במלאכת ההרג, כן אנחנו נכונים פחות לסבול אלימות הדדית. שיעורי הרצח יורדים במרבית חלקי העולם, אבל המאה העשרים חזתה בשיעורי התמותה הגבוהים ביותר בנתונים אבסולוטיים בהיסטוריית המלחמות. ישנה אפוא שאלה נוספת: איך אנחנו מיישבים הרג בכזה קנה מידה עם הוקעה בו בזמן של האלימות? רובנו מבכרים בבירור שלא לצאת למלחמה כדי ליהנות מיתרונותיה. יש ללא ספק דרך אחרת כלשהי להשיג אותם. אולם האם כבר מצאנו אותה?


יש פרדוקסים מרובים מעין אלה כלפי המלחמה. אנחנו יראים מן המלחמה, אבל גם מוקסמים ממנה. אנחנו עשויים לחוש אימה לנוכח אכזריותה של המלחמה ומחירה, אבל אנחנו גם יכולים להעריץ את אומץ ליבו של החייל ולחוש בכוחו המסוכן של הקסם שהמלחמה מהלכת עלינו. כמה מאיתנו אפילו מעריצים אותה כאחת מפעילויותיהם הנשגבות ביותר של בני האדם. מלחמה מעניקה למשתתפים בה היתר להרוג בני אדם כמותם, אך גם תובעת מהם להפגין מידה רבה של אלטרואיזם. אחרי ככלות הכול, מה יכול להיות יותר לא אנוכי מאשר המוכנות להקריב את חייך למען זולתך? לפי המסורת ארוכת הימים שלנו יש הרואים במלחמה סם ממריץ של חברות, סם שמחזק אותן ומחלץ מהן את היבטיהן האציליים יותר. לפני 1914 דחה המשורר הגרמני שטפן גאורגה (Stefan George) את העולם האירופי שוחר השלום שלו כשייך ל״שנים מוגות הלב של פסולת ועיסוק בקטנות״, ופיליפו מרינטי (Filippo Marinetti), מייסד התנועה הפוטוריסטית שנהיה לימים לפשיסט, הכריז — ״המלחמה [היא] ההיגיינה היחידה של העולם״. אחר כך אמר מאו דזה־דונג משהו דומה מאוד: ״מלחמה מהפכנית היא אנטי־רעלנית, היא לא רק מחסלת את רעל האויב, אלא גם מטהרת אותנו מן הזוהמה של עצמנו״. אבל יש לנו גם מסורת אחרת ארוכה בה במידה שבה המלחמה מתוארת כזדונית, כמשהו שאינו מסוגל להניב דבר זולת אומללות, והיא נתפסת אולי כאות וכמופת לכך שכמין ביולוגי אנחנו נגועים בה לאין התר ולכך שנגזר עלינו למצות את גורלנו באלימות עד קץ ההיסטוריה.


סווטלנה אלכסייביץ' צודקת. מלחמה היא תעלומה, תעלומה מבעיתה. ומטעם זה שׂומה עלינו להמשיך לנסות להבין אותה.