1. "מפה לים" קטע מתוך הספר "מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"

מפה לים
שעת בוקר מוקדמת. האוויר בהיר וצלול. אני בדרך ליפו. עוד מעט אגיע לשוק הפשפשים: מדינה בתוך מדינה. תת-תרבות עם חוקים, אגדות, הומור ושפה ייחודיים. ויזה לשוק הפשפשים מותנית בחוסן נפשי, בחספוס ובסקרנות אנתרופולוגית.
אני מתוחה, חוששת שלא אמצא כלום. אני מכורה לתחושת הציד אבל קשה לי עם חוסר הוודאות הנלווה.
אני מגיעה לשוק ומתמקדת ברחבת הרוכלים. הסחורה, שנאספה בלילה מפחי האשפה של גוש דן, זרוקה על הרצפה. אני מברכת בברכת שלום את כולם, חוץ מאלה שאני לא מדברת אתם.
"ירושלים, בואי הנה!", צועק לעברי אחד הסוחרים ומראה לי פסל בלי ראש. המוכר לא חושב שיש כאן בעיה שלא ניתנת לפתרון פשוט. "תמצאי ראש אחר ותדביקי", הוא אומר, "תאמיני לי, אף אחד לא ירגיש".
כדי להפריד את הפריטים המעניינים מערימות האשפה אני מעבירה את עיני למצב סריקה. דובי ישן ואיכותי מתוצרת גרמניה קורץ לי. הוא ממולא קש ועיני הזכוכית שלו שופעות הבעה. הוא שוכב מושפל בחברת צעצועים חדשים וזולים. אני שולה אותו ומשלמת עשרה שקלים, כפי שהתבקשתי. עם קניית הדובי נשמעת בתוכי צפירת הרגעה. הפחד שנסעתי לחינם נעלם. לא הפחד ולא הרגעתו מעוגנים במציאות, שניהם רק ביטוי חיצוני למשהו עמוק יותר שנמצא בתוכי.
אני חגה במעגלים עד שאני בטוחה שלא חמק ממני שום דבר שישמח את הקונים שלי. היום נחשב ליום מוצלח: אני מוצאת פותחן יין בצורת מפתח, דגם של רכבת וספר מאויר בידי נחום גוטמן. בסיבוב הבא אני רואה חפץ שאני לא מצליחה לזהות. אני מסובבת, הופכת, נוקשת ועדיין לא מזהה. אני לא שואלת את המוכר "מה זה". למדתי להימנע משאלות מיותרות כשנחבטתי ברצפת הבוטות הקשה של השוק. גם לא "יש לך עוד אחד?", "ממתי זה?", ובטח שלא "מאיפה זה?".
השאלה "איפה מצאת את זה?" מתפרשת כחיטוט לא לגיטימי בחיי הסוחרים, או גרוע מזה, רמיזה שהפריט גנוב.
בסיבוב הרביעי אני רואה סכו"ם ישן. המוכר מזהה הזדמנות. "זה כסף", הוא מאיר את עיני. אני מסכימה אתו. פשוט ובטוח יותר להסכים מלהעמיד אותו על טעותו. המושג "אמת" מתגמש בשוק הפשפשים כמו נערת גומי. כל מתכת לבנה היא כסף. אם היא צהובה, היא ללא ספק זהב טהור. כל ספר בלוי הוא מתקופת פלסטינה, וכל צילום שחור-לבן הוא מנדטורי. אם היבטת בהיסח הדעת במזכרת עם הכיתוב "ישראל" המוכר מביא לידיעתך שנפלה בידך הזכות לראות שכיית חמדה שנוצרה בידי אמני בית-הספר "בצלאל" בתחילת המאה.
אני לא נכנסת לעימותים, משתדלת לא לתת למוכר הרגשה שאני יודעת יותר ממנו. כשהוא טוען שספר נכתב ביידיש לפני מאה שנה ואני רואה שהוא בהונגרית משנת תשעים, אני מודה לו על ששיתף אותי בידע שלו. גם כך אני חשודה בעודף השכלה. המוכרים מניחים שאם אני רוצה לקנות משהו, סימן שהוא בעל ערך, וכדאי שהדבר יתבטא במחיר.

כוס קפה, זה מה שאני צריכה עכשיו. בדרך אני נתקלת במופע רחוב: הפעם מישהו בודק תנור חשמלי שמוצע למכירה. הוא מסכים לשלם עשרים ש"ח אבל רוצה לדעת אם התנור עובד. "מפה לים", עונה לו המוכר, והעסקה מתבצעת. את הביטוי הזה שמעתי רק כאן, והוא קיצור של "אין לי מושג. אבל אם זה לא עובד, תזרוק אותו בבקשה לים".
. בדרך לחניה אני שומעת את אחד הסוחרים מספר לזוג צעיר על פגישתו עם אל המזל: "מצאתי ברחוב ספרים, והתחלתי להעמיס על הטנדר, אבל הכול היה עם עובש ותולעים. העפתי את הספרים, ופתאום נפלו דולרים, אתה לא מאמין כמה, אלפים. וזה עוד כלום, לפני שנה רציתי לזרוק שידה שבורה מהמחסן, ואז מישהו קנה אותה כדי להשתמש בעץ. הוא ביקש שאפרק אותה. התחלתי לשבור, ופתאום ממגירה סודית התגלגלו תכשיטים, הכול זהב ויהלומים". הזוג הנפעם מרוצה מכך שלחוויית הקנייה שלהם נוסף סיפור פיקנטי.
את האגדה הזאת שמעתי באין-סוף גרסאות, ואין אחד בשוק שזה לא קרה לו.

נכתב לפני 11 שנים ו-1 חודשים

2. החתול קובלסקי

קובלסקי

1
רוני הגיעה הבייתה עם חתול קטן ולבן.
"אמא, הוא היה בשלולית. חשבתי שנפגע, הרמתי אותו והוא נרגע."
אמא לא אוהבת חתולים ובטח לא רטובים.
"לא יכולתי להשאיר אותו. הוא של אף אחד, הוא לגמרי לבד"
אמא לא משתכנעת בקלות "נתלה מודעה, הוא כנראה אבד"
2
התקשר אדון ששאל שאלות וגם בא לראות.
הוא סיפר שהחתול שלו קובלסקי נעלם והוא מאוד חסר.
החתול הלבן באמת דומה, אבל הוא רוצה את קובלסקי שלו,
ולא שום חתול אחר.
רוני שמחה "יופי החתול נשאר, נקרא לו קובלסקי, זה שם מפואר"
3
שבוע עבר ואמא אמרה שהאירוח נגמר.
קובלסקי התכרבל, התעגל, עצם עיניים, רצה למצוא חן .
רוני התלטפה איתו במיטה, קיוותה שאמא תשנה את דעתה.
-"אמא תראי כמה הוא מפוחד, הוא לא מכיר כאן אף אחד.
- "אל תדאגי ילדה, הוא יסתדר, הנה הוא כבר קפץ על הגדר"
4
קובלסקי על הגדר עומד וגופו כולו רועד.
הוא מביט מסביב, אולי ימצא איזה חתול חביב
הוא מרים את עיניו למעלה
ורואה חתולה שחורה רובצת כמו נמרה.
- "חתולה חתולה" הוא מצייץ לכיוונה.
-"שקט אתה מבריח לי את היונה.
ומי אתה בכלל שתקרא לי חתולה?
אני כרמן ובשבילך, הוד רוממותה"
5
כרמן רוצה להיות נמרה, לצוד נראה לה מכובד נורא.
היא עולה על העץ הירוק ואורבת ליונים מרחוק.
לרוב הם מצליחות לברוח.
לפעמים היא יוצאת עם יונה בין השיניים, וחיוך בין האוזניים.
6
קובלסקי מנסה להתחבב "הבאתי לך אוכל מהפח"
כרמן נועצת בו זוג עינים ירוקות במבט
שיכול להקפיא תה רותח תוך שתי דקות.
"סליחה? אוכל מהפח?? עדיף שתברח."
קובלסקי ממלמל לעצמו
"חשבתי..חשבתי..חשבתי...שהיא תשמח"
7
החבר של כרמן אדון לאון, הוא חתול מבוגר.
יש לו הליכה כבדה והוא רוצה שכולם ידעו שהוא חשוב.
הוא מנפח את הפרווה האפורה שלו, ובטוח שחשוב זה גם אהוב.
החתולים הותיקים נזהרים שלא לפגוש בו בשכונה.
רק קובלסקי לא מבחין בסכנה.
8
ערב אחד אדון לאון עולה לגג וחושב שכרמן תמיד לבד.
אבל מה הוא רואה? את קובלסקי עומד ובוהה.
אדון לאון לא מתעכב לשאול למה ? ומה?
הוא חושף שיניים ומחרחר " אתה שם לבנבן, עוף מפה ומהר"
"לברוח או לא?" קובלסקי לא בטוח. מהסס, מהרהר.
9
לאדון לאון אין סבלנות לחתולים לבנים שלא מחליטים.
ובלי "שלום, ומה שלומך?" הוא נועץ שיניים בצוואר הבהיר,
וקובלסקי מונף כולו באויר.
קובלסקי מיבב "עזוב אותי, עזוב". הוא לא מבין מה עשה לא טוב.
קובלסקי יורד בריצה מלקק את הצוואר, ומודה לאלוהים שזה נגמר.
10
כרמן לא אוהבת חתולים חדשים. "מי יודע מאפוה הם באים?"
כשהיא מבינה שקובלסקי נשאר, היא קוראת לכל חתולי הכפר.
החתולים שואלים "מה קרה? התחילה מלחמה? או מה?"
"שקט בבקשה" צורחת המלכה.
11
אחרי שכולם משתתקים, היא מרימה רגל שחורה ומצביעה.
"שם על הגדר עומד חצוף אחד שלא מתרחק, לבן שלא מסתלק". החתולים נועצים עיניים בקובלסקי ואחר כך במלכה.
"מהיום מתרחקים מהחתול החדש. הייתי ברורה?"
כולם מהנהנים, גם אלה שלא מבינים.
12
למחרת קובלסקי שלא יודע משום דבר,
אומר בוקר טוב לכל חתול וחתול בכפר.
כולם מסובבים לו את הגב, כאילו לא פגשו בו עד עכשיו.
קובלסקי לא מבין מה קרה. הוא רק מרגיש שהכל נעשה יותר ויותר רע.
מה יעשה? אין לו בררה, אין לו לאן ללכת חזרה.
13
עובר שבוע עוברים שבועיים ושום דבר טוב לא קורה בנתיים.
מאחריו הוא שומע את החתולים צוחקים ונורא נעלב.
הוא יודע שהם צוחקים עליו.
קובלסקי מסתובב עצוב ועזוב, לפתע הוא שם לב שבינגו מתקרב.
אוי לא, רק זה חסר". קובלסקי מנסה להתחבא בין העשבים.
כל חתלתול יודע שכלבים הם אויבים.
14
בינגו מחייך אליו בחביבות.
לא, זו ודאי טעות. כלב ידידותי? איזו שטות.
בינגו מתנהג מוזר, הוא רומז לו ללכת אחריו ומזמין אותו לסעוד.
כשהוא מסיים את הארוחה הוא שואל אם הוא רוצה עוד.
קובלסקי שמח קופץ ומשתולל. הוא מדלג ומתגלגל כמו משוגע.
בלילה הוא לא נרדם, הלב שלו לא נרגע.
15
למחרת בינגו מגיע ואיתו כלבה.
קובלסקי שמח נורא, הוא כבר חשש שאתמול זו הייתה הזייה.
אבל לפני שהספיק להגיד "בקר טוב ויופי שבאת"
בינגו נובח עליו " לך מפה, שמעת?"
קובלסקי רוצה לשאול למה הוא כועס עליו,
אבל הכלבה כבר בעקבותיו.
16
קובלסקי מטפס במהירות על עץ פרי וחושב שהעולם בלתי אפשרי.
יום אחד מזמינים אותך לאכול, ולמחרת נובחים עליך בקול.
הכלבה הסתובבה ועזבה, ובינגו שוב קרץ לו בחיבה.
קובלסקי עכשיו לגמרי מבולבל.
" מה? בינגו מסטול? או שהוא עושה לו תעלול?"
17
קובלסקי הולך וחושב, חושב והולך ושוב הולך וחושב.
פתאום הוא מבין. בינגו לא מסטול וזה גם לא תעלול.
בינגו מתביש שיש לו חבר חתול.
קובלסקי מצטער אבל לא מוותר.
"בינגו תראה כמה אנחנו דומים,
לשנינו יש אף, זנב ולב,
אז מה אם אני חתול ואתה כלב?"
18
כרמן מסתובבת חסרת מנוחה, תוקפת כל מי שבא .
"מה ? בינגו משוגע? הוא בחר בחתול הלבן ולא בה?
אדון לאון לוחש לה "כרמנל'ה מתוקה. זו רק תקלה,
את הרי חתולה נעלה, לא יפה לקנא כמו חתולה רגילה.
כרמן כבר לא יכולה "תשתוק. אתה עושה לי בחילה".
19
מאז בינגו וקובלסקי חברים טובים.
הם משחקים יחד ואוכלים מאותה צלחת.
קובלסקי מאושר. יש לו חבר, ומה אכפת שהוא אחר.
ורוני שקודם נורא דאגה, עכשיו הולכת גאה.
היא עוברת כל יום לידם ושמחה לראות
שקובלסקי שלה הולך בראש מורם.

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים