“יש תמיד תהייה, האם יש חיים תבוניים בכוכבים אחרים. יש אומרים שכן, יש אומרים שלא, אבל אף אחד לא ממש יודע. אני טוענת שיש גזע שלם של חיזרים שמקורו בכוכב אחר, אבל היום הם הגיעו לכדור הארץ, והתיישבו בשרשרת האיים הקוראת לעצמה יפן. אם מסתכלים על מנהגים, הרגלים, מאכלים, אופנות, מוזיקה, אמנות וכל דבר אחר אצל היפנים אפשר לראות את הגוון החיזרי השולט. בתוך כל האומה החייזרית הזאת שנקראת יפן, מורקמי בולט כחיייזר בפני עצמו. כלומר עוד יותר מוזר והזוי מיתר האנשים.
את הספר הזה פילחתי מהבית של אחותי, בעת שהלכנו להתארח במקום אחר. את הכרך הקודם קראתי מזמן, בהשאלה מהספרייה. אבל הספרייה לא טרחה להשלים את הסט ולקנות את הספר השלישי. הסצינה הסוגרת את הספר השני היא אאוממה העומדת על הכביש המהיר, מגלה שאין מוצא מהעולם האלטרנטיבי אליו נקלעה, העולם של שנת 1q84, המאופיין בשני ירחים והסובל מפגמים מסתוריים רבים. וכך אאוממה עומדת בשולי הכביש, ומכניסה לפיה את אקדח ההקלר אנד קוך שנשאה עימה. סוף שלא משאיר הרבה טובות לספר השלישי הזה.
אז לקחתי. לא זכרתי הרבה מהחלק הקודם. חוץ מסיפור אאוממה והאקדח, ועוד כמה קטעים קלושים. אבל זה לא היה חשוב. הסתדרתי. כמו תמיד אצל מורקמי גיבורים צעירים, סטריליים, רזים, עסוקים הרבה באוכל, בריא. ובאימון גופני. נשמותיהם תקינות. הם נטולי משפחה, וזקוקים למעט מאוד מגע אנושי. מטבע הדברים הבידוד והבדידות מתקשים לשאת עלילה, ובאין משהו אחר הכנת האוכל תופסת מקום תיאורי רב.
אין נקיפות מצפון. הרוצחת השכירה עושה את עבודתה במיומנות ובניקיון רב. פוגעת רק באלה שמגיע להם, וגם הם ממילא מבקשים את נפשם למות. היא עצמה נותרת תמה וזכה, והאלימות בה היא נוקטת אינה משפיעה עליה כהוא זה. התחבטויות לעומת זאת, יש. באופן מוזר הגיבורים נמצאים במקביל במצב של שלמות עצמית ושליטה עצמית גבוהות, ובה בעת בשסע אישיותי עמוק. אין איך להסביר את זה, זה מורקמי. זה מה שנותן את הטעם בקריאה. כל גורמי העלילה מהכרך הקודם - האלמנה ובית המקלט שלה, מתן העונש לגברים המכים, הכת המוזרה, הספר, פקעות האוויר, הליטל פיפל, תופסים הרבה פחות מקום בכרך הזה. מה שנותר זה אאוממה וטנגו, כל אחד בבדידותו ובמעגל חייו המצומצם, וחוקר תמהוני המתחקה על עקבותיהם.
לא קראתי את הספר כל הזמן. אתם יודעים, גם כשקוראים ברצף זה לא ממש ברצף. צריך לקטוע לפעמים ולעסוק בענייני דיומא כמו אכילה, רחצה, לבוש, שיחה עם חברים, שינה, תשומת לב לילדים, ועוד כהנה וכהנה. בכל הזמן הזה - כלומר בזמן הסובב את קריאת הספר, אפפה אותי תחושת חידלון קשה. כל מיני שאלות של סיבות, מהות החיים, ולמה להתאמץ בכלל צצו בראשי. רק באיחור קישרתי את התחושות האלה לקריאת הספר.
מורקמי מציע לקורא שיטוט בחדרים ריקים ומינימליסטיים. כמו זן. כמו תערוכת מינימליזם במוזיאון. המון חללים גדולים ולבנים. המון ניקיון, כמעט שום דבר לתפוס עליו את העין. והריק הזה מחולל תחושת אפסות וייאוש קשה. זה לא משהו שכתוב בעלילה, אבל הוא מצוי שם, בין השיטים. ולא רק שם. הוא מצוי תמיד אצל מורקמי, אם במובלע ואם במפורש. ואלה לא תחושות קלות רק צריך להבחין שהמקור להן הוא חיצוני, הספר, ולא פנימי של הקורא.
האם זו פסגת יצירתו של מורקמי? לדעתי לא. אם כי זו הקוהרנטית ביותר מבין יצירותיו. והקוהרנטיות, כשמדובר במורקמי, אינה בהכרח מעלה. דומה כאילו הוא הציב לעצמו מטרה: לכתוב אלף עמודים של אותה עלילה, עם אותם גיבורים, ועם התחלה, אמצע וסוף. ובכן - הוא עמד בזה. לטעמי "קורות הציפור המכנית" עם תועפות הסתעפויותיו ותוספותיו יוצא טוב יותר ומתאים יותר לרוח המורקמית. שלא לדבר על "קפקא על החוף" הסהרורי.
האם זה אפוס מודרני מסתורי? לטעמי זה סיפור מרוח מדי. זה היה יכול להיות סיפור קצר נחמד, נובלה טובה. למשוך אותו על פני שלושה חלקים בשני כרכים זו הגזמה פראית. בנוסף, האלמנט הפנטסטי שגרתי מדי ונסגר מדי, כך שגם מסתורי זו הגזמה. זו גם לא עלילה בלשית, ולא ממש רומן, וקשה לומר מה זה כן. אוסף תיאורים של "הוא" ושל "היא" לחלופין, בודדים בפרקים שלהם, אפילו לא מסונכרנים כרונולוגית, מלאי כמעט מפגשים והחמצות.
וכל הביקורת שלי צריכה להיות ביחס למורקמי, ליכולות הכתיבה שלו, וליצירותיו האחרות. בגלל זה לא ידעתי איך לדרג. כי זה ספר "בסדר" בשביל מורקמי, אבל מורקמי הוא בליגה משלו, ומה שאצל אחרים נהדר, לא מגיע לקרסולי הבסדר שלו.”