“היום הגיע משלוח עם כמה ספרים שהזמנתי בארץ, אחד מהם היה הספר הזה.
כאשר ראיתי את שם הכותר , חשבתי מיד על כך שהספר עוסק ביחסים בין הערבים בארץ. לא העליתי כלל את האפשרות שמדובר ברומן, אבל אין ספק
שאהבתי את הספר, עובדה סיימתי אותו תוך כמה שעות.
את השם הכותר הכרתי מספרים שקראתי בעבר ועובדת מבנה היחסים בחברה הערבית היה מוכר לי כבר משנים שבהן למדתי באוניברסיטת חיפה , מזרח תיכון.
כדי להבין את הכותר יש לציין שיש חלק שני למשפט שאומר ״ ובן דודי ואני נגד השבט האחר״. האמרה הזאת מכוונת לכך שהחברה הפלסטינית בנויה עד היום
על כך שכולם שייכים למשפחה מסויימת, ואותה משפחה שייכת לשבט מסויים. הדבר נכון לגבי אנשי הכפרים כמו גם לבני המשפחות והשבטים שגרים בערים.
אם ניקח לדוגמה את חברון, ידוע ששבטים אחדים גרים בעיר ביניהם שבט אל ג׳עברי שאם אינני טועה אחד מבניהם היה גם ראש העיר.( מוחמד אל ג׳עברי).
כך הדבר גם בערים האחרות ואפילו במחנות הפליטים שלרוב מוצאם ממקום משותף, עיר או כפר שנכבשו במלחמת העצמאות.
עובדה נוספת שאפשר להדגיש בנוגע לספר זה, שהאינטרסים של השבטים באים תמיד קודם לאינטרסים של הזרים, או האנשים ששייכים לשבטים אחרים.
עוד נושא בעל חשיבות עצומה הוא נושא ההגנה שנותן השבט לאנשים נירדפים על ידי אחרים , לדוגמה, על ידי החוק, הצבא, השב״כ, או שבטים אחרים שמחפשים
את הבורח בשל ניקמת דם . כאשר אדם מבקש חסות מבני שבט מסויים, הם יגנו עליו , יספקו לו מחסה, מזון ומקום, עד שהסכנה תעבור.
עכשו בנוגע לספר.
הספר בנוי משלוש נקודות מבט: האחת של איש השב״כ, השניה של המחבל, והשלישית מתייחסת לנקודת המבט של שניהם במשותף.
הספר מאוד מעניין והרומן שנשזר בשלושת נקודות הראיה מעלות סיפור מאוד ראליסטי , שמראה את נקודת הראיה של שני הצדדים, היהודי והערבי.
נקודה נוספת שהוא חושף זה נגודי האינטרסים של ערביי 48 כמו שמכונים ערביי ישראל, והפלסטינים, הערבים ביהודה שומרון וחבל עזה.
הספר כתוב היטב ובצורה מאוד מהודקת, דבר שנותן לו קצב עלילתי מהיר ומצד שני גם מאוד מציאותי, אני רק מקווה שהצד היהודי מתואר לאמיתו של דבר ( למרות שזה רומן).
מומלץ ביותר.
טוביה”

“אתמול לקראת שינה אמרתי לעצמי להתחיל לקרוא את הספר מעט ונראה איך מתקדם (בהמשך לתוכנית בערוץ 2 שהייתה על הרכזים בשב"כ) ובתחילה חשבתי שהסופר קצת מדבר אלינו ומתייחס אלינו כילדים, מנסה להסביר כל משפט למה הוא מתכוון. אך מיד מתגלה תמונה הפוכה. אומנם הנחתי את הספר מידיי אתמול בלילה אך היום כבר סיימתי לקרוא אותו תוך זמן מועט בלבד!

הספר מחולק לשלושה חלקים - חלקו של אורי - רכז בשב"כ הרודף אחר מבוקש בשם בלאל המואשם במספר מעשי טרור כנגד ישראל. בחלק זה אנו נחשפים לעדות שלו בסיפור, למחשבות שלו, לרגשותיו ולדרך הפעולה שלו. כלומר, החלק הראשון הוא נטו מנקודת מבטו של אורי. פה בעצם אנו מקבלים את הצד שלנו, הישראלים בראיית העולם הערבי ובראיית הצד שמנגד. החלק השני הוא כבר החלק המיועד לסיפורו של בלאל - הוא המבוקש שאחריו רודף רכז השב"כ. הרצף של הסיפור אינו נקטע והסופר הצליח לעשות עבודה מעולה בלחזור לעברו של בלאל ולספר דרך נקודת מבטו את כל מה שאירע ושוב לשתף אותנו במחשבותיו ובכל מגינות ליבו ובכך ליצור תמונת מצב לגבי רגשותיהם של מי שמוגדרים כאויבנו. החלק השלישי הוא רצף מהיר של כלל האירועים שמתרחשים בעולמות המקבילים. החיים של בלאל ואורי למרות שכבר מלכתחילה היו שזורים אחד בשני מקבלים עוד הידוק ליחסיהם בתפנית מאוד מעניינת ומקורית בעלילה. עלילה שעד הרגע האחרון מפתיעה מאוד וסוחפת.

הספר מעלה דילמות שונות בנוגע לכמה אוכלוסיות במדינתנו - אנו הישראלים היהודים, ערביי ישראל וערבי השטחים (יש נגיעה בערבי הרצועה אבל במעט).נשאלות שאלות רבות הנוגעות לעצם קיומנו, השלום שכולנו חושבים עליו מידי יום ודרך הפעולה של כל אחד מאיתנו. הרבה מאיתנו לא יודעים להיכנס לראש של האחר ולדעת מה מחשבותיו ומדוע הדרכים בהן הוא פועל כאלה הן. רוניס עושה פה עבודה טובה של שאילת השאלות הנכונות ואף מעלה נקודות מעניינות לדיון עם עצמנו. חוץ מכך הוא גם מצליח להעביר חלק מה"תשובות" על ידי סיפור של שני צידי המתרס ושיתוף אותנו במחשבות שני הצדדים.

אני אדם מאוד פוליטי ומאוד דעתני. הרבה אנשים מכירים אותי בתור בחורה דעתנית לצד הימני של הדעות ואף מקום העבודה שלי לא מאפשר לי לנטות לצד השני. אני גם לא רוצה וגם לא מבינה לעיתים את הצד השני (קרי, השמאל). עם כמה שאני בחורה רגישה ורגשנית נושא הטרור, מזרח תיכון, בעיותנו עם כלל העולם הערבי ואקטואליה זורם אצלי בדם - אני מעורה בהכל, מכירה כמעט הכל ויודעת המון ותמיד היה לי קשה להבין את בני דודינו הערבים. אינני מתכוונת לפתוח כאן דיון פוליטי, למרות שאחרי קריאת הספר הדבר מתבקש, ההקדמה הזו מוליכה לכך שרציתי לומר שהספר הצליח במקומות שאחרים שדיברו על בעיותנו עם הערבים נכשלו - לרגש אותי מאוד ולגעת בי בנקודות מאוד מאוד רגישות של נפשי ובכיתי, כל משך קריאת ה30 עמודים האחרונים בכיתי. קראתי המוני ספרים הן על המוסד והן על השב"כ ואף ספר לא הצליח לגעת בי כמו הספר הזה. הספר הזה הצליח ליצור אצלי איזשהי נקודת אור בלב ומעין תקווה שאולי כן אפשר לשנות את דרך מחשבתם של אנשים הטרור ולמצוא את נקודת הטוב שלהם. הספר הצליח לגרום לי להאמין שאולי אנחנו היהודים הגרים בישראל כן יכולים ליצור זיקה להמשך קיום יחד עם אלו שמעבר לגדר.

אני את הספר הזה משאירה אצלי ולא מעבירה לאף אחד, אבל אני דורשת מכם שתלכו ותקראו בו. הוא לא שינה את דעותיי, הוא גם לא ישנה, אבל הוא מצליח לרגש ולהפיח תקווה קטנה בליבי הנוקשה כלפי העניין והמציאות הקשה שבה אנו מצויים. אשתמש במשפט שבלאל אמר לאורי "הר והר אינם יכולים להיפגש, אך בני אדם יכולים גם יכולים!". אולי על כוס קפה שחור יחתם סוף סוף הסכם השלום.”

“ספר מסקרן, מותח, שמשקף את עבודת איש השב"כ.
אורי, הוא רכז בשב"כ, שנמצא במירדף אחר בילאל, יעד מבוקש.
הספר טווה את השתלשלות העלילה, הסייענים לאורי והמסייעים לבילאל.
הסיפור בהחלט יכל להיות " האיש שיצא מבעד לחלון והפך לאיש שב"כ" או משהו דומה, אבל הוא נמנע מכך על ידי עומק הצגת הרבדים בחברה הערבית הישראלית,הלך המחשבה בחברה הפלסטינית הערבית.
הוא גם מציג בצורה יפה את המרכיבים הפסיכולוגיים שבגיוס ותחזוקת סייענים ואפילו ההתנהגות הפנימית של אורי: מתי ללחוץ, מתי לתת לנחקר להתמודד עם בעיותיו ואפילו מתי לסיים שיחה או מפגש.
האנקדוטות הקטנות הן שנותנות גוון לספר.כמו השימוש בביטוי "קדימה הפועל" על ידי בילאל, ברגע מסויים . דבר שמעיד על זליגת ביטויים בין העמים.
השקפת עולמו של הכותב ברורה: צריך להבחין בין הערבים החיים בתחום הקו הירוק ואלו שביהודה ושומרון.הקשר בין אוכלוסיות אלו, אינו ברור מאליו. האוכלוסיה הערבית בישראל אינה גשר לשלום ואין כוונתה לאחדות עם הפלסטינאים.
הספר כתוב במינון הנכון, הרבה פעילות, דינמיות בעלילה וסיום מפתיע.
הדבר היחיד שהפריע לי בקריאה, הוא הרושם שמתקבל כי הערבים שותים קפה נון סטופ,וזהו אמצעי התקשורת ביניהם, קצת מוזר.
שווה קריאה.”