משה ליפשיץ
מבוא: רומא, הגאלים ויוליוס קיסר
1. סיפורה של גאליה קיסאַלפּינָה
בקיץ של שנת 58 לפנה"ס יצא גאיוס יוליוס קיסר מדרומה של גאליה, אזור שנכבש בידי רומא בסביבות שנת 121 לפנה"ס והיה לפרובינקיה רומית (פרובנס של ימינו), והסתער על מאות אלפי בני שבט ההֶלוֶוטים, מן הלוחמים הנועזים והפראים ביותר שחיו באירופה באותם ימים. ההֶלוֶוטים איימו לעבור בשטחה של הפרובינקיה הרומית בנדודיהם מערבה על מנת לתור אחר שטחי מחיה חדשים, וקיסר – נציב רומא בפרובינקיה זו, שהוענקה לו שנה אחת קודם לכן על ידי הסֶנַט לקראת תום כהונתו כקונסול – ביקש לא רק להגן עליה מפני האיוּם ההֶלוֶוטי, אלא גם לכונן צבא שיהיה נאמן לו אישית, להפיק משלל המלחמה רווחים שיעזרו לו לבסס את מעמדו הכלכלי והפוליטי ולכבוש את חבלי גאליה שמעולם לא היו נתונים למרותה של רומא. בכך קיווה לזכות בתהילה צבאית שתִשווה לזו של חברו-יריבו פומפיוס. שמונה השנים שבאו לאחר מכן, שבמהלכן הכניע קיסר את השבטים הקֶלטים (שנקראו "גאלים" בפי הרומאים) היושבים בחבלים אלו, שינו את פניהן של גאליה ושל אירופה כולה. בשנת 50 לפנה"ס ייכנעו שבטים אלו בפני צבא רומא, יחדלו מן המלחמות הפנימיות שפילגו אותם ויתחילו לאמץ להם את התרבות הרומית. כך יונח היסוד לעיצובה-מחדש של אירופה מאות שנים לאחר מכן, עם נפילת הקיסרות הרומית המערבית[1] והתהוות הממלכה הפרַנקית.
ממזרח לפרובינקיה שכנה "גאליה הקרובה" (Gallia Citerior), או גאליה קיסאַלפּינָה – זו שמֵעֵבר לאַלפּים, ממזרח ומדרום להם. היא השתרעה מצפון להרי האַפֶּנינים במזרחה ובמרכזה של איטליה עד להרי האלפים, וכללה את עמק הפו. ואילו מֵעֵבר מזה להרי האלפים, ממערב ומצפון להם, שכנה "גאליה הרחוקה" (Gallia Ulterior), או גאליה טרַנסאלפּינה. גאליה זו כונתה בפי הרומאים "גאליה קוֹמָטָה" – "גאליה של ארוכי השיער". היא השתרעה מנהר הריין במזרח ועד לאוקיינוס האטלנטי במערב. בשטח העצום הזה שוכנות כיום המדינות צרפת, בלגיה, הולנד, שווייץ, בוהמיה וחלק מגרמניה. באזור כולו, שהיה מכוסה ברכסי הרים, אגמים, ביצות, נהרות ויערות, ישבו מאות שבטים גאלים שנראו לרומאים כבַּרבַּרים, הרתיעו אותם אך גם עוררו את סקרנותם.
היכרותם של הרומאים עם שבטים אלה החלה כבר בראשית המאה הרביעית לפנה"ס, אך ההִתָקלות הראשונה בהם היתה כרוכה בטראומה שממנה לא השתחררה רומא שנים רבות. עד אז לא הבינו הרומאים את גודל הסכנה הנשקפת לארצם מן השבטים הללו, אך התבוסה שנחלו מידם ב-390 לפנה"ס, בקרב שנערך על נהר אַלִיָה, 18 ק"מ בלבד מצפון לעיר רומא, היתה כה קשה וכה משפילה, עד כי במשך דורות רבים לא יכלו לשכוח את אמירתו של בּרֶנוּס מצביאם, בעת שאילץ אותם לשלם הון תועפות ככופר אחרי מפלתם: "אבוי למנוצחים!" (vae victis).[2]
רומא נבזזה בידי הגאלים אך שרדה, אלא ש"הטרור הגאלי" הוסיף להלך אימים על תושביה. במשך כמאתיים שנה לאחר אותה תבוסה הוסיפו הרומאים להילחם לסירוגין בשבטים הגאלים כדי לאלצם לעזוב את צפון איטליה. המאבק בהם נמשך אף לאחר שהובסו בידי רומא ב-225 לפנה"ס, בקרב טֶלַמוֹן (Telamon) שבאֶטרוריה.[3] בסופו של דבר הגיעה רומא למסקנה שעליה להשתלט גם על השטח שמֵעֵבר לאַפֶּנינים ולראות בהרי האלפים את גבולה הצפוני של איטליה. ואכן, תוך ניצול סכסוכים שבין הגאלים לבין עצמם וכריתת הסכמים עם כמה משבטיהם כבשו הרומאים עד 220 לפנה"ס את כל גאליה קיסאלפינה, עד לחבל ליגוּריה שמדרום-מערב לאלפים. עם התקדמותו של חניבעל[4] לעבר רומא הצטרפו אל צבאו רוב שבטי גאליה היושבים באיטליה בתקווה למוטט את שלטונה של רומא בארצם. אך הם החמיצו את ההזדמנות משום שלא התאחדו ולא יצאו כולם כאיש אחד למרוד ברומאים. סילוקו הסופי של חניבעל מאיטליה אִפשר לרומא לבסס את שלטונה בגאליה טרנסאלפינה בתחילת המאה השנייה לפנה"ס. היה זה חבל ארץ פורה שסיפק לה תבואה, ומאוחר יותר היה אף מקור עיקרי לגיוס חיילים לצבאותיה.
בשנת 82 לפנה"ס הכריזה רומא על גאליה קיסאלפינה כעל פרובינקיה רומית. לכל הגאלים שישבו מדרום לנהר פּוֹ הוענקה עתה אזרחות רומית, ואילו היושבים מצפון לו, הטרנספַּדַנים, קיבלו רק את הזכויות שניתנו לתושבי לַטיוּם. אלה האחרונים פתחו במאבק להשגת אזרחות רומית מלאה, וזו הוענקה להם מידי קיסר רק ב-49 לפנה"ס, לאחר תום מלחמותיו בגאליה. בשנת 42 לפנה"ס סיפח אוגוסטוס, בסופו של דבר, את האזור כולו לאיטליה.
2. סיפורה של גאליה טרַנסאַלפּינָה
עד סוף המאה השנייה לפנה"ס נקרא בשם "גאליה טרנסאלפינה" כל השטח המשתרע מהרי האלפים בדרום עד לתעלת למנש בצפון. מסעו של חניבעל בדרומו של השטח הזה הבהיר לרומאים עד כמה חשובה שליטתם האסטרטגית באזור שמן הפירנאים במערב ועד לאלפים במזרח. יתר על כן, מכיוון שרומא חיזקה לאחר נצחונה על חניבעל את אחיזתה בספרד, היה עליה להבטיח את הקשר הישיר בין איטליה לבין חצי האי האיבֶּרי. נוסף על כך לקחה רומא על עצמה להגן על המושבה היוונית המשגשגת מַסַליָה, או מַסִיליָה,[5] בת בריתה הנאמנה, ששכנה ממזרח לשפך הנהר רון לים התיכון. קשריה של מושבה זו עם רומא ותחנות המסחר הרבות שהקימה סביבה שֵרתו היטב את האינטרסים הכלכליים של הרומאים, והיא נשארה נאמנה להם גם כאשר עשה חניבעל את דרכו מספרד אל האלפים. אך יותר מכול ניכרה חשיבותה של מַסַליָה כמפיצת התרבות היוונית בקרב השבטים הבַּרבַּרים בגאליה טרנסאלפינה. קיסר ראה בכך תרומה חשובה למאבק הכוחות בין הרומאים לגאלים, שכֵּן בעקבות ההשפעה היוונית העדיפו כמה משבטיהם לכרות ברית ידידות עם רומא.
בשנת 154 לפנה"ס חשה רומא לעזרתה של מַסַליָה מפני תוקפיה בני השבטים הליגוּרים, בפרט הסַלוּבים. הרומאים לא התקשו להביס אותם ולהרחיב את השטח שעליו חלשה המושבה היוונית. בשנת 125 לפנה"ס שוב פנו בני מַסַליָה לעזרת הרומאים, ועתה ביקשה רומא לספח אליה את המושבה, ובתמורה דרשה להכפיף למרותה את רצועת החוף שבין האלפים לבינה. משאלתה נענתה, וכך התרחב האזור הנשלט בידי רומא. היא הכניעה גם את שבטי האַלוֹבּרוֹגים והאַרוֶורנים ועתה שלטה בכל השטח המשתרע מן האלפים במזרח עד מַסַליָה בדרום ועד אגם זֶ'נֶוָוה מצפון, ובשטח זה הקימה את הפרובינקיה "גאליה נַרבּוֹנֶנזיס", היא גאליה טרנסאלפינה. כדי לחזק את שליטתה בה כרתה חוזי ידידות עם שבטים גאלים שמצפון לו, ביניהם שבט האַידוּאים, מן הגדולים והחזקים שבהם. הרומאים שקדו לא רק על פיתוח קשרים, אלא גם על יצירת בסיס אסטרטגי שממנו יוכלו בבוא הזמן להשתלט על שטחים שלא סרו עדיין למרותם – האתגר שניצב בפני יוליוס קיסר.
3. סיפורם של "גאליה קוֹמָטָה" ושל שבטי הקֶלטים
מעתה יכירו הרומאים בשלוש "גאליות": גאליה קיסאלפינה, גאליה טרנסאלפינה ו"גאליה קוֹמָטָה" (גאליה של ארוכי השיער), הגדולה בשטחה בכל השלוש, שהשתרעה מגבול גאליה טרנסאלפינה בדרום עד לתעלת למנש בצפון, ומנהר הריין במזרח עד לאוקיינוס האטלנטי במערב. באזור נרחב זה עתידות היו להתנהל רוב מלחמותיו של קיסר בשבטים הגאלים.
ב"גאליה קוֹמָטָה" ישבו בין 400 ל-500 שבטים, שבפי היוונים נקראו "קֶלטוֹי" ("הנחבאים" – כך כינה אותם הרודוטוס משום מיקומם בפינות הנידחות של אירופה), ובפי הרומאים "גאלים". מבין אלה מונה קיסר בספרו כ-70 "עמים" (civitates). כל אחד מן השבטים הללו נחלק לבתי אב, ואלה נחלקו למשפחות. המשפחה הגדולה והחזקה ביותר בשבט הקנתה לו את שמו. תנאי האקלים, מידת פוריותה של הקרקע, תאוות הכיבוש מזה והצורך להימלט מפני פולשים מזה – כל אלה הניעו עשרות רבות של שבטים לנדוד ממקומותיהם, תוך ניהול מאבקים בין-שבטיים. עם הגורמים שאיחדו אותם נמנו ההשתייכות לאותו מוצא אתני, הדיבור באחד מניבי השפה הקֶלטית והפולחן הדתי, אך כל שבט שמר בקנאות על עצמאותו.
שבטים אלה לא השאירו אחריהם עדויות שבכתב, וידיעותינו עליהם מקורן בממצאי החפירות הארכיאולוגיות, בשמות-מקומות קֶלטיים שהשתמרו עד ימינו ובכתבי היסטוריונים וגיאוגרפים יוונים ורומים (אף כי יש לזכור שהקֶלטים הצטיירו לכותבים אלה כזָרים ובלתי מוּבנים, וגישתם אליהם היתה בדרך כלל מתנשאת ולפעמים גם עוינת; החוקרים בני זמננו נוטים להטיל ספק במהימנות תיאוריהם). העדויות הארכיאולוגיות[6] מאתריהם של הקֶלטים מצביעות על חברה שבטית בעלת תרבות חומרית מפותחת של עובדי אדמה ורועי צאן ובקר, שהיו חרשי מתכת מעוּלים וייצרו סוגים שונים של כלי ברונזה וברזל לשימוש יומיומי וללחימה, וגם תכשיטי ברונזה ובעיקר זהב – מתכת שנמצאה בגאליה בשפע בערוצי הנהרות, ללא צורך לכרות את עפרותיה במעבה האדמה, ושהיתה אחד ממקורות עושרה של הארץ. המוצרים שהוציאו חרשי מתכת אלה מתחת ידם היו מלאכת מחשבת, עשויים היטב ובתחכום רב, והם מעידים על הרמה הטכנית והאמנותית הגבוהה שאליה הגיעו הקֶלטים, אף שנחשבו לבַּרבַּרים בעיני היוונים והרומאים. הם היו גם בנאים מעוּלים והצטיינו בסלילת דרכים: רבות מן הדרכים הרומיות באירופה הוקמו בתוואי של דרכים קֶלטיות שקדמו להן.
שבטי הקֶלטים לא הִרבו לבוא במגע עם תרבויות אחרות, אך במאה החמישית לפנה"ס החלה התפשטותם מאוסטריה, גרמניה ושווייץ שבאירופה התיכונה כלפי צפון, אל בריטניה ואירלנד; כלפי מערב, אל גאליה וצפון איטליה ואל ספרד בדרום-מערב; כלפי דרום לעֵבֶר הבלקן והים האדריאטי, יוון ומקדוניה; וכלפי מזרח עד חופי הים השחור ואסיה הקטנה, שבמרכזה הקימו את מדינתם גַלַטְיָה. שכירי חרב קֶלטים שֵרתו בצבא המצרי, והמסורת אף מספרת על פגישתם של שליחים קֶלטים עם אלכסנדר הגדול (אלכסנדר מוקדון) ב-335 לפנה"ס.
התיישבותם של הקֶלטים הגיעה לשיא כוחה והתרחבותה במאה השלישית לפנה"ס, אך מאז החל שטחה להצטמצם: לאחר נצחונה הסופי על חניבעל ועל קרתגו נעשתה רומא לכוח החזק ביותר באגן הים התיכון ועלה בידה למַגר את הקֶלטים בכל מקום שבו ישבו, למַעט בגאליה ובבריטניה. לתהליך ההתפוררות הזה תרם תרומה מכרעת אופיָה של ברית השבטים הקֶלטים, הפרוסה על פני שטחים ענקיים ללא מרכז פוליטי אחד, והיותה אוסף רופף של יישובים העוינים זה את זה, שלא יכלו להעמיד מתוכם מנהיג שיכפיף את כולם למרותו. בגאליה קם להם מנהיג-על, וֶרקינגֶטוריקס, רק לקראת סוף כיבושה בידי קיסר. כמה דורות לפני כן עדיין מלכו שם מלכים בכל שבט בנפרד, אך המלוכה בשבטים אלה לא עברה בירושה: במות המלך היה יורשו נבחר מקרב בני משפחתו.
בני השבטים הקֶלטים, המסוכסכים תדיר עם שכניהם, בנו להם עריםבצורות (שקיסר מכנה אותן oppida; ביחיד oppidum) במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית, המוגנים בידי הטבע בנהרות, צוקים תלולים או ביצות, והקיפו אותן בחומות שגובהן הגיע ל-6-8 מ'. בערים אלה, שבכל אחת מהן ישבו בין 1,000ל-4,000 איש, אגרו התושבים מזון וייצרו כלי נשק כדי לקַדם את פני הרעה בימי מלחמה ומצור, שבהם היו תושבי הכפרים שסביבן נמלטים אליהן בהמוניהם.
המקורות הרומים והיוונים המספרים על הקֶלטים, ביניהם הֶרוֹדוֹטוֹס, פּוליבְּיוּס, דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס, יוליוס קיסר, סְטרַבּוֹן, טיטוס ליביוּס, פּלינְיוּס הזקן, פּלוּטַרכוֹס, פַּאוּסַניאַס ואַמיאנוּס מַרקֶלינוּס, מסתמכים בעיקר על תיאוריהם של הכותבים היוונים פּוֹסידוניוס בן אַפַּמֵיאָה שבסוריה (135-51 לפנה"ס) וטימַגֶנֶס מאלכסנדריה של מצרים (המאה הראשונה לפנה"ס). מקורות אלה מציינים את מספרם העצום והרב של הקֶלטים ואת היותם עַם שוחר קרבות, השׂשׂ לצאת למלחמה גם ללא עילה של ממש. בשדה הקרב היו לוחמיו לובשים כתונת שהגיעה להם עד לאזור החלציים, וממותניהם ולמטה לבשו מִברכיים ולעתים גם מכנסיים ארוכים, הצמודים לכפות רגליהם – מנהג שנראה לרומאים בָּרבָּרי בתכלית.
הכותבים היוונים והרומאים השתאו גם למראה הנשים הגאליות, שמעמדן לא נפל מזה של בעליהן, ותיארו אותן כבעלות כוח גופני רב ואף כנלחמות לצד הגברים. עם זאת ציינו שעל אף יפי נשיהם אין הלוחמים הגאלים נותנים עליהן את דעתם די הצורך, ותחת זאת יש בהם תשוקה לגברים.
ההיסטוריונים והגיאוגרפים הללו מספרים על קומתם הגבוהה של הקֶלטים, על עורם הצח, על עיניהם המזָרות אימה ועל מראיהם הפראי. את שערם הארוך היו הקֶלטים טובלים במי סיד (כדי להקנות לו גוון בהיר יותר וכדי להקשיחו), מסרקים אותו לאחור עד לקודקודם, ואחר מניחים לו ליפול על עורפם "עד שידמֶה לרעמת סוס". הם היו מקפידים מאוד על נקיון גופם, ולשם כך היו טובלים לעתים קרובות באגמים ובנהרות; הכותבים אף מייחסים להם את המצאת הסבון ואף את עצם המילה המציינת סבון (sopa). כדי ליַפּות את עצמם מתהדרים הקֶלטים בתכשיטים, בעיקר צמידים וטבעות. האצילים, המגלחים את לחייהם אך מניחים לשפמם לגדול פרא עד שהוא נופל להם משני צידי פיהם, עונדים לצווארם קולר זהב מוצק.
לפי שרידי יישוביהם שנותרו עד היום בנו הקֶלטים בגאליה ובחצי האי האיבֶּרי בעיקר בתי עץ מַלבניים, בעלי קירות עבים וגבוהים, ובבריטניה התגוררו רובם בבתים מעוגלים שהקימו לעצמם, בתים שקירותיהם הם מקלעת זרדים מחוזקת בטיט וגגותיהם המשופעים עשויים סכך. המקורות הקלאסיים מסַפּרים על הקֶלטים שהיו ישֵנים על הקרקע, על עורות של בעלי חיים שניצודו, ואף עושים אותם כעין כר ונשענים עליהם בעת האכילה. ארוחותיהם היו מוגשות להם בידי צעירי בניהם ובנותיהם, ועל שולחנם עלו כיכרות לחם ובעיקר בשר, מבושל או צלוי; מן הבשר היו קורעים נתחים גדולים בידיהם ונוגסים ממנו בשיניהם, או מבַתרים אותו בלהבו של פגיון שנשאו עמם. העשירים היו שותים בשעת הארוחה יינות מיובאים מאיטליה או ממַסַליָה, והמוני העם – בירה העשויה שעורה ומתובלת בדבש. אלה ואלה היו מַרבים להשתכר, ואז היה משתלט עליהם כעין טירוף.
כאשר נאספו הקֶלטים לסעודה משותפת, היו יושבים במעגל ובמרכזו הנכבד שבחבורה, בדרך כלל גיבור מלחמה, או בן למשפחת אצולה, או מי שצבר נכסים רבים. הם מתוארים כמכניסי אורחים רחבי לב, המזמינים זרים לסעוד על שולחנם – ורק בתום הסעודה שואלים אותם לשמם ומבררים מה רצונם. מצד שני לא אחת היו הרוחות מתלהטות בשעת הסעודות הללו, והן הסתיימו במריבות דמים בגלל מילה שנזרקה מפי אחד הסועדים.
כלכלתם של הקלטים התבססה על החקלאות לענפיה, על המלאכה והמסחר. הם סחרו עם בני עמים המרוחקים מהם מאות מילין והיו מובילים אליהם את מרכולתם בעגלות משא בדרכים שסללו ביבשה, וגם באסדות ובסירות ששייטו בנהרות. הם ייצאו בעיקר בשר משומר, מלח, יין, צמר, סבון, פריטי לבוש, חיטה, עפרות נחושת ובדיל וענבר. בהיותם שכירי חרב בצבאות זרים למדו הקֶלטים מן היוונים, מבני קרתגו ומַסַליָה את השימוש במטבעות ברונזה וכסף, שבהם טבעו את דיוקניהם של ראשי שבטים וגיבורי מלחמה, ובתקופה מאוחרת יותר נשאו המטבעות הגאליים כתובות בלטינית.
מה אנו יודעים על דתם של הקֶלטים? הם עבדו לאיתני הטבע – האדמה, השמים, השמש, האש, הרעמים והברקים. אֵליהם הראשיים היו הֶזוּס, אֵל המלחמה, טַרַניס, אֵל השמים, בֶּלֶנוס, אֵל מעיינות המרפא וטֶאוּטַטֶס, אֵל המסחר והאומנויות. היו להם גם אֵלי פריון, חקלאות וציד. קיסר ראה באֵל המלחמה של הגאלים את בן דמותו של מארס, ובאֵל המסחר והאומנויות שלהם – את מֶרקוּריוּס הרומי, ולצידם ראה את בני דמותם של האֵלים הרומיים אפולו, יופיטר ומינֶרוָוה. כמו כן היו לקֶלטים מאות רבות של אֵלים מקומיים, רובם אֵלי ביצות, מעיינות, אגמים ויערות. הקֶלטים לא בנו לאֵליהם מקדשי אבן אלא היו מניחים להם מנחות – ובהן גם כלים וחפצים רבי ערך, כגון קישוטי כסף וזהב – ליד סלעים, אגמים ומערות, ובעיקר במעבה היער; וכה גדול היה פחדם מן האֵלים, עד כי איש מהם לא העז לגעת במצבורי המנחות הללו.
הדת הקֶלטית האמינה בחיי נצח וראתה במוות שינוי מקום ותו לא: כל אלה החיים עלי אדמות עוברים לעולם אחר, שם נולדת נשמתם מחדש וחוזרת אל העולם הזה בגלגול שונה. פולחנם של הקֶלטים היה מלווה בקורבנות אדם, שנלקחו בדרך כלל מבין אלה שנגזר עליהם עונש מוות, או מקרב שבויי המלחמה. כל אֵל דרש שבני האדם יוקרבו לו בדרך שונה: מי בחנק, מי בתלייה ומי בשרֵפה (הנשרפים נידונו לעינויים קשים לפני שהושלכו אל האש). האמונה הרוֹוחת בקרב הגאלים היתה כי הראש הוא משכן הנשמה, והמנצחים היו כורתים את ראשי המנוצחים על מנת לשלוט בנשמתם לאחר מותם.
כוהני הדת של הקֶלטים היו הדרוּאידים, שנחשבו גם לשומרי הגחלת של מסורת השבט, מסורת שבעל פה שעברה מדור לדור ואותה הורו לתלמידיהם. הדרואידים היו בקיאים בחוק ויצא להם שֵם של אנשים יִשרֵי לב, ולפניהם הובאו סכסוכים בין אדם לחברו ובין שבט לשבט על מנת שיפסקו בהם. כאשר היו הדרואידים מתייצבים בין הצדדים הערוכים לקרב, יכלו גם להפסיק את הלחימה – כה רבה היתה יראת הכבוד שרחשו להם בני שבטם. את סמכותם האדירה הפעילו הדרואידים גם בשִבתם לכס המשפט ובעונשים הכבדים שהטילו על המורשעים בדין, ולא היתה מעליהם ערכאה משפטית שבפניה אפשר היה לערער על פסקיהם. הם היו גם מגידי עתידות – על פי מעוף הציפורים ושירתן, על פי הקורבנות שהקריבו לאלים, ואפילו על פי פרכוסיו של הנידון למוות לאחר שדקרו אותו במו ידיהם בחזהו. כמו כן נחשבו הדרואידים לחוקרי תופעות הטבע בתחומים שונים, ובמיוחד בתחום האסטרונומיה. וכך כותב עליהם סטרַבּוֹן: "בקרב השבטים הגאלים יש שלושה סוגי אנשים הזוכים לכבוד מיוחד: הבַּארדים, הוַואטים והדרואידים. הבַּארדים הם הפייטנים והזַמָרים; הוואטים הם המשגיחים על הקורבנות; והדרואידים, נוסף על היותם הפילוסופים של הטבע, הם גם פילוסופים של המוסר".[7]
לאור תצפיותיהם הרבות בצבא השמים מייחסים לדרואידים את חיבור לוח השנה הקֶלטי, שהיה מתוחכם במיוחד ועלה על לוח השנה הרומי בהתאמת שנת הלבנה לשנת החמה: מדי שנתיים וחצי נוסף החודש השלושה עשר לתריסר חודשי הלבנה שבו. השנה נחלקה בלוח זה ל"מחצית בהירה" (למן היום הארוך ביותר בשנה, החָל באמצע הקיץ) ול"מחצית חשוכה" (למן היום הקצר ביותר בשנה, החָל באמצע החורף), וכל חודש נחלק אף הוא לשתי מחציות, "בהירה" ו"חשוכה". החודשים היו בני 30 ו-29 יום לסירוגין; הראשונים נחשבו לחודשי המזל המאיר פנים לאדם, האחרים למביאי מזל ביש. דוגמה מוחשית ללוח שנה זה נמצאה בקוליני (Coligny) שבמרכז צרפת כבר בשנת 1897, חרוטה על פני ריקוע נחושת גדול (שהשתמרו ממנו רק מִקטָעים קטנים), באותיות רֵישיות ובספָרות לטיניות, אבל בלשון הגאלים. לוח קוליני מתוארך לתקופה מאוחרת יחסית, המאה השנייה לסה"נ, אך הוא מבוסס על מסורות קֶלטיות קדומות.
עץ האלון היה מקודש לדרואידים, ולפי הסברה שמו של עץ זה ביוונית (drus) הוא מקור המילה druid. קדושה מיוחדת ייחסו הדרואידים לדִבְקוֹן הלבן (Viscum album), מין של צמח טפילי המתגלה רק לעתים רחוקות על עץ האלון (אף שהוא שכיח בעצי יער אחרים), והיו עורכים סביבו טקס מרשים, שבמהלכו הוקרבו לאֵלים קורבנות והושמעו תפילות ובקשות. בטקסים מעין אלה ודומיהם, כגון טקס הריגתם של שבויי מלחמה וניחוש העתיד על פי קרביהם, השתתפו גם נשים (אף שבתוקף מעמדן הרשמי לא נמנו עם הדרואידים). על כך מעידות דמויותיהן של כוהנות, שנחרטו על גזרי עצים ונמצאו בקברים קֶלטיים רבים. כמו כן מתוארת במקורות הקלאסיים מושבת כוהנות שהוקמה באי קטן לפתחו של הנהר לוּאַר.
4. הצבא הגאלי
מדי פעם היו גאלים מבני מעמד האצולה עורכים פשיטות על שדות לא להם וחומסים אותם בערבוביה ובאי סדר, ללא תכנון מוקדם וללא תיאום עם בני השבטים האחרים. כל מי שיבחן את פשיטותיהם אלה יגיע על נקלה למסקנה שהלוחמים הגאלים לא היו מסוגלים מטבעם להתמודד עם החיילים הרומים, המאורגנים להפליא והנתונים למשמעת ברזל; ועם זאת, מאז המאה השלישית לפנה"ס ואילך לא תמיד הסתיימו המפגשים בין הצבא הגאלי לצבא הרומי בנצחון הרומאים.
מן המקורות מתברר שעל אף הֵעדר המשמעת בשורותיהם, ונחיתוּת כלי נשקם בהשוואה לאלה של הרומאים, הביסו הגאלים את הלגיונות הרומיים בזה אחר זה. הם יכלו להעמיד צבא בן עשרות אלפי חיילים, שכן כמחצית מן הגברים הגאלים (כרבע מן האוכלוסייה) היו נושאי נשק, והם אף צירפו אליהם בני שבטים אחרים, גם כאלה שלא היו קֶלטים, כגון הגרמאנים. הרומאים, שהופתעו מגודל הצבאות הגאלים, התאוששו עד מהרה גם באמצעות גיוס חיילים נוספים (צבאו של קיסר מנה בשיאו כ-11 לגיונות, ויחד עם חילות העזר הגיע מספר לוחמיו ל-70,000-80,000 איש), וגם בזכות תִמרוּנו של הצבא הזה במצבי דחק – העברת יחידות של לוחמים מאגף אחד למשנהו לפי הצורך.
בקרב נקטו הגאלים שיטות מגוּונות כדי להטיל אימה על האויב ולערער את בטחונו בעצמו. אחת מהן היתה להריע בקולי קולות, לתקוע בחצוצרות ובקרנות ולהטיח בצד שכנגד איומים וקללות. לתדהמה שתקפה את האויב תרמה גם הופעתם של הלוחמים הגאלים העירומים בשורות הקדמיות, כולם גבהי קומה ובשיא עלומיהם, לצווארם ענקים של זהב ולזרועותיהם צמידי זהב. שיטה אחרת היתה לקרוא לאויב לבחור מקרבו לוחם שיוכל להתמודד עם לוחם משלהם, על מנת שהמנצח יקבע את תוצאת הקרב. שיטה נוספת היתה להפתיע את האויב: הפרשים הגאלים היו מזנקים מן היערות ללא התראה מוקדמת ומטילים מבוכה ובהלה בקרב חייליו. גם מהירותן ורעש גלגליהן של מרכבות המלחמה של הגאלים זרעו אימה ופחד בשורות הרומאים. הן היו דו-גלגליות ורתומות לשני סוסים, וכל מרכבה נשאה שניים: לוחם ורַכָּב (לעתים היה הרַכָּב עבד במשק ביתו של הלוחם).
וכך תיאר פַּאוּסַניאס את דרכי לחימתם המתוחכמות של הפרשים הקֶלטים: "לכל פרש התלוו שני משרתים, שהיו אף הם רוכבים מיומנים ולכל אחד מהם סוס משלו. כאשר יצאו הפרשים הקֶלטים לקרב, נשארו המשרתים מאחור. […] אם נפלו הסוס או רוכבו, היה המשרת מביא סוס שעליו יוכל הפרש לרכוב; ואם נהרג הפרש, עלה המשרת על גב סוסו; אם נהרגו גם הסוס וגם רוכבו, היו המשרתים נכונים לבוא על מקומם; ואם נפצע אחד הפרשים, היה משרת אחד מביא את הפצוע אל המחנה והשני ממלא את מקומו […] כך נשמר מספר הקֶלטים הלוחמים במלואו. בלשונם נקרא נוהג זה 'טְרימַרקיסיָה', ודע לך כי המילה הקֶלטית 'מַרקָה' פירושה 'סוס'."[8]
הלוחמים הרַגְלים הגאלים הגנו על גופם בשריון, אך היו גם כאלה שבזו לסכנה ויצאו לקרב עירומים כביום היוולדם. חימושם כלל מגן מלבני עשוי עץ ומחופה בעור, שגובהו נופל מעט מגובה אדם ובאמצעיתו וו אחיזה מברונזה (הגאלים ייצרו גם מגיני ברונזה מעוטרים, אך אלה נועדו בעיקר לטקסים, לא ללחימה). החרב שאותה הניף הלוחם הגאלי היתה ארוכה ורחבה וקָצֶהָ מתעקל, והיא היתה תלויה לו על צידו הימני בשרשרת ברזל או ברונזה. כדי להתגונן מפני חרבות ארוכות אלה של הגאלים פיתחו הרומאים שיטות שונות; אחת מהן היתה כריעה על ברך אחת, בלימת מכת החרב במגן וזינוק לעבר הלוחם הגאלי וגופו החשוף.
מקור חולשתם של הלוחמים הגאלים לא היה מיעוט גבורתם ואומץ לבם, אלא אופיָם הנמהר. לא היו להם אסטרטגיה אחידה או פיקוד מרכזי, ובני כל שבט לחמו בנפרד. היו בהם שבטים השׂשׂים אלי קרב, ואחרים שהעדיפו את שיטת "פגע וברח", ניסו להימנע ממאבק גלוי והתחבאו ביערות ובביצות. עם זאת, כאשר תקפו הגאלים את האויב היו מטילים את כל כובד משקלם בפריצה הראשונה אל שורותיו ולוחמים בפראות, כאחוזי טירוף. אלא שהצבאות הגאלים הגדולים שהתקבצו לא ניחנו באורך נשימה; הם התפזרו מיד כשנודע להם כי האויב לא יגיע לשדה הקרב, או שהוא מתעכב בדרכו, שכֵּן חששו להפקיר את בני משפחותיהם להתנכלויותיהם של השבטים השכנים. מסיבות אלה ואחרות היו יוצאים לקרב בלוויית הזקנים, הנשים והילדים, שאותם הושיבו בעגלות מחופות בכילות; אם חשו הלוחמים שסכנה מרחפת עליהם, יכלו לסגת לעבר עגלות אלה ולמצוא בהן מחסה; אך במקרה של תבוסה, כמעט תמיד היה הקרב נגמר בטבח השבט כולו.
