“הפעם הראשונה שבה פגשתי מוות מקרוב היתה בתחילת כיתה ו'. אביה של החברה הטובה שלי רחל נפטר ממחלת הסרטן. לא ממש הכרתי אותו, רק זכרונות עמומים כשהיינו ילדות קטנות, וזכרונות קשים יותר משנים לאחר מכן, כשהוא שכב בבית ונאנק מכאבים עזים. הלכנו לבקר אותה בשבעה. כמה חברות ומורה אחת. קיבלנו הדרכה מוקדמת מהמורה מה עושים ואיך נוהגים, ונסענו יחד, אל בית ירושלמי ישן. שם ישבו זקנות מקוננות במסדרון, ומבוגרים כבדי ראש הצטופפו בסלון אפלולי. הובילו אותנו אל מרפסת מוארת, הגישו לנו פיצוחים ופירות ועוגיות חלבה ותה רותח. ואז רחל נכנסה. היא שתקה כי לא ידעה מה לומר. אנחנו שתקנו כי המורה אמרה לתת לה לדבר קודם. היא שתקה במבוכה, ואנחנו שתקנו במבוכה, והסתכלנו לצדדים בחיפושים על מה לדבר. ככל שעברו הדקות הלכה המבוכה וגברה, ובסופו של דבר התפוצצה בצחוק פרוע. הזקנות במסדרון הסתכלו בנזיפה, המסוגרים בסלון השתדלו לא להקשיב, והמבוכה שלנו רק גברה. כי ככה זה. רגשות קשים מוצאים להם מקומות מוזרים להתפרץ, ואף אחד לא יודע איך להתגבר עליהם. אחר כך חזרנו לשגרה, וגם רחל חזרה. היא המשיכה להיות החברה הכי טובה שלי, להמשיך איתי עם שטויות וצחוקים ולמידה למבחנים. הדבר היחיד שהשתנה מבחינתי היה שהפסקתי לדבר על אבא שלי. היא לא הזכירה את שלה, המת, ואני שתקתי בנוגע לשלי, החי. וכך היה עד סוף כיתה ח'.

כרמל בן נפתלי נתקלה ברגשות קשים, והחליטה להעלות אותם על הכתב. ארבעה סיפורים של בנות נוער המגלות מוות בקרבתן הקרובה ומנסות, בלי הצלחה מרובה, להתמודד. לאורך כל הקריאה הרגשתי חוסר נוחות גדול מאוד. לא הכל מובן. לא הכל אותנטי. חלק גדול מלודרמטי מדי ולכן נקרא בצורה לא אנושית ולא אישית. הרבה מסופר "על" ולא מדגים "את", והמון המון המון המון רגשות קשים. עמודים ארוכים של השתפכויות רגשיות, והבעת צער, הלם, זעזוע, כעס, דיכאון, אובדנות, פגיעה עצמית, ייאוש וחידלון. הפרעות אכילה, סמים קשים, קשרים לא בריאים עם בני המין השני, ועוד ועוד. והמשכתי לקרוא. המשכתי לקרוא כי הספרנית ביקשה ממני לחוות דעתי על הספר, והתחייבתי לספר לה.

רק בסוף הפכתי את הספר וקראתי את כל הכתוב על הכריכה האחורית. ובכן, הכותבת בת שש עשרה. זה מסביר הכל. ולפני שמתנפלים עלי בני ובנות הנוער היקרים הגולשים כאן באתר אסביר את דבריי. נער או נערה יכולים להיות חכמים מאוד. אנחנו רואים אתכם כאן, אתם חכמים ביותר. ובכל זאת לכתיבה דרוש ניסיון חיים. ובשלות. וסבלנות כדי לעבד את הרגשות וללכד אותם לכדי סיפור מזוקק. נכון שגם לא כל המבוגרים מצליחים בכך (אני, למשל, לא הצלחתי), אבל עוד פחות מכך נערים ונערות. בפרט אם הם כותבים על עולם שאינו עולמם האישי. עם כל הכבוד, בת למשפחה דתית, תלמידת תיכון דתית, גם אם יצאה בשאלה, אינה יכולה לכתוב בצורה אמינה על נערים ונערות שאינם דתיים. אם היא מנסה לכתוב על עולמם, יוצא לה תמהיל מזעזע של הפרעות אכילה וסמים.

ולספריה - לא המלצתי.”