“קשה לי לכתוב ביקורת על ספר שואה. מי אני ומה אני שאדרג חוויות חיים ואירועים שקרו בה.
מצד שני, לקחתי מהספרייה ספר שעל פניו אמור להיות מחקרי, ספר שמתחקה אחרי תצלום , אחרי ילד אחד קטן.
זה לא ממש זה.
הילד ההוא מלווה ברקע ובתחושות, נוכח נפקד בסיפור.
הספר מתמקד בדמויות שסובבות את הילד ההוא מהתמונה ההיא: החייל הגרמני שמכוון אליו רובה, מפקד הכוח הגרמני במרד, יהודיה ששרדה את המרד והמלחמה וילד קטן. אוד. (האם זה הוא? אולי)
הספר עוקב אחר חייהם לפני, בעת ואחרי המלחמה מתוך כוונה להבין את הפחד שנובע בעיני הילד הקטן ההוא, את האירועים שהביאו אותו לעמוד מבועת בידיים מורמות מול רובה פעור.
הספר כתוב בסגנון קליל, זורם, עלילתי. הוא לא מחדש יותר מדי. לא מנסה להעמיק . היו חסרים לי הטלטלה והחור בבטן, שמלווים אותי בכל קריאת ספר על השואה.”

“לפני יום השואה שמעתי על הספר הזה ולכן שמחתי למצוא אותו בספריה העירונית.
המחבר יוצא לגלות מי הילד המצולם באחת תמונות המפורסמות של השואה
(מהצד היהודי בכל אופן). כבר בתחילת הספר הסופר "מודה" שהוא לא מצא את התשובה לשאלה.
מאוד הערכתי את כנותו וציפיתי שבמהלך הספר יהיה תיעוד של חיפוש אחרי אנשים שונים
שאולי נחשבו בטעות לאותו ילד מפורסם. לצערי טעיתי, הספר מגולל את סיפורו של גיטו ורשה משני צדדים.
מצד אחד הוא מתחקה אחרי פושע מלחמה שהיה אחראי לחיסול המרד בגיטו ורשה , הוא גם עוקב אחרי 2 רוצחים נאציים
נוספים ומצד שני עוקב אחרי משפחה יהודית שחיתה באותו גיטו. לתומי חשבתי שעוד מעט נגיע לילד ו...
אבל חוץ מאזכור איזה מאורע שמתאר סיפור דומה לתמונה (ואני בטוח שהיו עוד
אקציות ששם ילדים הרימו ידיים) לא היה שום אזכור לילד. בסוף הספר "פתאום" נזכר המחבר
ששם הספר הוא "הילד" וצריך איזה איזכור של התמונה ,אז הוא מספר על אמריקאי שמבקר אצל רופא והוא חושב שהרופא
הוא הילד מהתמונה המפורסמת. הסיפור מגיע לעיתונות האמריקאית והיא כהרגלה עושה רעש גדול מכל העניין
אבל לא מצליחה להגיע למסקנה האם זה אותו ילד מהתמונה המופרסמת ,זהו - זה הסיפור של התמונה של הילד
כמה עמודים בסוף ספר של כ 200 עמודים.

תמוה לי מאוד שדן פורת מפרסם ספר שתורגם למספר שפות (לפי הפרסומים) בשם "הילד" כאשר חוץ מהפרק האחרון
אין שמץ של קשר בין השניים. אולי כבר קשה לשווק ספרים על השואה בארץ, אבל להשתמש באחת הסמלים של השואה
כדי לכתוב ספר שלם שחוץ מכמה עמודים בסופו לא קשורים לשמו, נראה לי "קצת" לא מכובד.”

“"הילד" מציג את סיפוריהם של שלושה פושעי מלחמה ושל שני יהודים צעירים שנתקלו בהם במהלך השואה. הספר הוא עיוני-מחקרי ולא פרוזה, וסגנון הכתיבה הוא בהתאם. למרות זאת, הכתיבה זורמת ואיננה "יבשה" מדי כמו לעיתים בספרי היסטוריה. אולי דווקא בגלל סגנון הכתיבה המדעי יותר וכוונת הסופר, הספר נגע בי אפילו יותר מספרים המספרים סיפורי שואה. אני לא מאמינה שאפשר לדעת מה באמת הרגישו וחוו יהודים בשואה, אבל כשאני קוראת סיפורים שלהם, אני בדרך כלל מתחברת, ולו גם אם רק מעט, לכאב, לעצב, לפחד ולאימה. הספר "הילד" הצליח לחבר אותי לתחושות אלה, ולמציאות היומיומית משני צדי המתרס - הרוצחים והנרצחים.
הביקורת השלילית העיקרית על הספר היא הציפיות ממנו מול התוצאה. קניתי את הספר בגלל שהסתקרנתי לגבי הילד המופיע בתמונה המפורסמת כ"כ. אבל די מהר הבנתי שהספר לא מתמקד בו אלא מסביבו, כלומר שבדמויות שקשורות, או קשורות איכשהו, לתצלום. כך שמבחינה זו, ישנה תחושה של אכזבה בשל פער הציפיות.
עם זאת, בסך הכל זהו ספר טוב לדעתי, ומומלץ לקריאה.”

“אם חשבתם שתמצאו תשובות לזהות הילד העומד בצילום, הרי שבספר אין שום קצה של תשובה לשאלה זו, והסופר גם לא מסתיר את זה.

הספר כולו נסוב על התקופה, על אנשים ספיציפיים שחיו בתקופה זו ושהיו חלק מהצילום הידוע, מצד הרוצחים ומצד הקורבנות, אך אין שום מחקר אמיתי בספר בנוגע לזהות הילד ולטעמי, גם לא ניסיון לכך.

טיפה מאכזב, אבל עדיין, ספר מעניין לקריאה.”