“*לא קראתי את הספר, אבל חיפשתי לעצמי איזה ספר שעיר לעזאזל שעוסק בסכסוך הישראלי - פלשתיני, כדי שאוכל לדחוף לתוכו איזה משהו שיש לי לומר על הסכסוך. משהו מהחיים האישיים שלי. ליתר דיוק, משהו מחייו האישיים של מישהו אחר, שסיפר את זה למישהו אחר, שסיפר את זה לי.
ואני עכשיו אספר את זה לכם.

לאחותי הגדולה, שלומדת באוניברסיטה בעיר מעורבת, יש חברה ערבייה. לא אציין את שמה של אותה ערבייה (וגם אם הייתי רוצה לציין, לא הייתי עושה זאת, כי אני לא כל כך זוכר את שמה, ואין לי כוח לשאול את אחותי. משהו עם אבו, זה הדבר היחיד שאני זוכר), ואם תלכו ברחוב ותפגשו אותה יום אחד, לא תחשבו שהיא ערבייה, כי היא לא נראית כמו מישהי שאפשר לחשוב שהיא ערבייה (כלומר, אף על פי שהיא מוסלמית, היא לא מסתובבת עם כיסוי ראש).
בכל מקרה, אותה ערבייה נכנסה לתוך אוטובוס בעיר מעורבת והתיישבה במושב ליד ערבייה אחרת (שהיא כן נראתה כמו ערבייה. כלומר, כן היה לה כיסוי ראש) ומול ילד ואמו (שהיו יהודים). במהלך הנסיעה, החברה הערבייה של אחותי מהאוניברסיטה רצתה לשאול משהו את הערבייה עם כיסוי הראש שישבה לידה (אחותי לא ציינה בדיוק מה, אבל זה לא ממש חשוב) וחשוב לציין שהיא שאלה את מה שהיא שאלה, בערבית. הערבייה עם כיסוי הראש נתנה לה תשובה בחזרה (גם את התשובה הזו אחותי לא ציינה כי היא לא ממש חשובה, וגם היא נאמרה בשפה הערבית).
מאוחר יותר, לאחר שהערבייה עם כיסוי הראש שישבה ליד הערבייה בלי כיסוי הראש, ירדה מהאוטובוס באיזשהי תחנה, וכשהחברה הערבייה של אחותי, הילד היהודי ואמו, נשארו לבדם, הילד היהודי ששמע את אותה ערבייה החברה של אחותי בלי כיסוי הראש מדברת בערבית, הוא שאל אותה: "מה, את ערבייה?" (מן הסתם, הוא לא האמין שהיא ערבייה בגלל שהיא לא נראתה כמו אחת כזו).
אז אותה ערבייה הסתכלה עליו ואמרה לו: "כן, אני ערבייה"
אז הילד, בתשובה, שאל, קצת בתמימות: "מה, אז יש לך סכין?" (טוב נו, מה אתם רוצים, הוא רק ילד. וחוץ מזה, הימים האלה של גל הטרור וכל הפיגועים בטח קצת השפיעו עליו).
הערבייה, בתשובה לשאלתו של הילד, נראתה נבוכה מאוד, ובצדק. (כשאחותי הגיעה לקטע הזה, חשבתי שמה שהערבייה תעשה אחר כך זה לעבור למושב אחר של האוטובוס, או לכעוס עליו ולגעור בו, או אפילו להגיד: "לעזאזל עם היהודים האלה. כל כך בורים שקשה להאמין" או משהו אחר בסגנון - אבל מסתבר שבכלל לא הייתי בכיוון. שימו לב מה עשתה הערבייה בתגובה, כשהילד היהודי באוטובוס שאל אותה אם יש לה סכין:
הערבייה, שבתשובה לשאלתו של הילד, נראתה נבוכה מאוד (ושוב, בצדק) התגברה מהר מאוד על המבוכה הגדולה שתקפה אותה, ואמרה: "לא, אין לי סכין. אבל אתה יודע מה יש לי במקום?"
"מה?" הילד שאל, בטח מפחד שהערבייה שיושבת מולו תגיד שאין לה סכין אבל כן יש לה אקדח במקום.
"יש לי חיבוק"
ואז, אותה ערבייה, החברה של אחותי מהאוניברסיטה, שלמרות שהיא ערבייה היא בכלל לא נראית כמו אחת כזו כי היא לא מסתובבת עם כיסוי ראש - היא קמה ממקום מושבה באוטובוס, ניגשה אל הילד וחיבקה אותו.

אני משער שבאותו רגע שבו הערבייה ניגשה וחיבקה את הילד היהודי, האמא של אותו הילד, שבטח הרגישה הכי לא קשורה בעולם, הייתה נבוכה מאוד ולא ידעה כיצד בדיוק להתמודד עם הסיטואציה המוזרה הזו שקצת קשה לראות כאן (ובמיוחד כשזה קורה בתקופה של גל הטרור הנוכחי), וכנראה שגם הילד היהודי ואולי אפילו גם קצת הערבייה, נראו נבוכים מהסיטואציה הזו - אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, שהסיפור הזה שאחותי סיפרה לי, עורר בי איזשהי תקווה בכל המנהרה הארוכה והחשוכה הזו שאתה נוסע בה ונוסע ונוסע ונוסע ושואל את עצמך מתי כבר תעבור אותה ותראה את האור, שנקראת 'הסכסוך הישראלי - פלשתיני'. תקווה לסיומו, כמובן. חיבוק במקום דקירה - באמת, מה הבעיה? אח, הלוואי שזה יהיה ככה גם עם העם הישראלי והפלשתיני באופן כללי (כלומר, שיהיה הסכם שלום), ולא רק בין ישראלים ופלשתינים באוטובוס, בעבודה, בבית הספר, בחומוסייה או בכל מקום אחר.
למרות שאם חושבים על זה עוד קצת, גם הדברים הכי קטנים כמו נסיעה באוטובוס, יכולים להשפיע לטובה על היחסים בינינו לערבים, לא פחות מהסכמים על גבי נייר, ואולי אפילו יותר מזה. כי תחשבו על זה: הילד היהודי מהאוטובוס יגדל, יקים משפחה ויגדל ילדים, ואז הוא בטח ייזכר באותה ערבייה שחיבקה אותו באוטובוס, ואז הוא יחנך את הילדים שלו לחבק במקום לדקור (ולא רק בקשר לסכסוך, אלא בכלל, בין אדם לרעהו), ואולי אותו ילד יהיה גם ראש ממשלה, ואז הוא ינאם באו"ם (או בכיכר רבין) ושם, בין היתר, הוא יספר גם את הסיפור ההוא אודות הערבייה בלי כיסוי הראש, הערבייה עם כיסוי הראש, הילד היהודי ואמו והחיבוק הבלתי נשכח שהיה בסצנת הסיום, ואז, כשהוא יסיים לנאום, הוא יזכה למחיאות כפיים סוערות מכל האנשים בקהל שיקומו על רגליהם ויזילו דימעה (ואולי הוא אפילו יזכה לחיבוק חם מכמה אנשים שממש יתרגשו מהנאום שלו) ואז העם הפלשתיני והעם היהודי, שיישבו יחדיו מול מקלט הטלוויזיה ויצפו בנאום, יקומו ממקום מושבם על הספה, ופשוט יחבקו זה את זה.
ואולי גם, מתישהו בהמשך, יהיה איזה הסכם שלום. אבל בינינו, מה זה משנה. כולה חתיכת נייר. מה שבאמת חשוב, זה שיש שלום.
***
לספר הזה קוראים 'גבול בינינו ובינכם, הסכסוך הישראלי - פלשתיני והדרכים ליישובו'.
ואני באמת חושב שהסיפור שתיארתי כאן בביקורת הצליח, בסופו של דבר, לפחות באופן מטאפורי, לפרוץ את הגבול הנוקשה הזה שחוצץ בין שני העולמות הכל כך שונים זה מזה, ואף ליישב אולי בדרך כלשהי את הסכסוך הישראלי - פלשתיני.

שנה טובה, עם כמה שפחות פיגועים ולינצ'ים.”

“כפי שכתוב על גב העטיפה של הספר, "הסכסוך העיקש בין הישראלים לפלסטינים מצליח לבלבל גם את מי שחי אותו שנים ארוכות". הוא מתיש, הוא מעכיר את חיינו בכמה מובנים (בלי קשר לעמדתנו הפוליטית בנושא), והוא נראה לפחות סטטי - אם לא אפילו חסר-פתרון. חלק מאיתנו מגיב בייאוש, בין שמדובר בהסתגרות ב"בועה" ובין שמדובר בהתרחקות גיאוגרפית מהמרחב המסוכסך, וחלקנו מנסה להתחזק ע"י אמונה בצורך להיות נחוש יותר וקשוח יותר כדי לנהל את הסכסוך. בכל מקרה הנושא נראה מייגע והפרטים - בזבוז זמן.

הספר הזה מציע את ההיפך. ליטול הזדמנות לחשוב מחדש על הסכסוך, על מקורותיו, על התפתחויותיו, על העמדות של כל המעורבים, ולזהות בסכסוך את מוקדיו. ובהזדמנות זו גם להתעדכן בהתפתחויות של העשורים האחרונים. כי מה שאולי יפתיע את הקורא (אני לפחות הופתעתי) היא העובדה שהסכסוך הזה איננו סטטי: עמדות הצדדים הולכות ומתקרבות זו לזו, כל כמה שנים מתקיים שלב נוסף במשא ומתן ובו הפער מצטמצם, ולמעשה אנו נמצאים כבר במרחק נגיעה מאפשרות של סיום הסכסוך. הספר, לכן, לא רק מאפשר לנסות ולראות מבעד לנרטיבים העקשים שאבירי הסכסוך מחזיקים בהם, נרטיבים המוכרים לכולנו (שלנו - מהחינוך הממלכתי שהוטמע בנו; של הפלסטינים - מצפייה בנאומים של דוברים פלסטינים בטלוויזיה), אלא גם לזהות שיש כאן בסיס לאופטימיות. אבל יש גם בעיה: מאז ממשלת נתניהו השנייה (2009) נעצרה ההתקדמות הזוחלת של תהליך ההחלמה של הסכסוך בגלל בחירה פוליטית דמוקרטית שקרתה בישראל המעדיפה לחזור ולהתבצר בתוך הנרטיב הישראלי ולהכחיש את הנרטיב הפלסטיני. גם אם בחירה זו מונעת בכלל ע"י תסכולים חברתיים של "שבטים" בחברה הישראלית ולא ע"י נקיטת עמדה בנושא הסכסוך - היא בוודאי ניזונה מהתבהרות הוויתורים שעל ישראל יהיה לעשות כדי להמשיך ולהתקדם, ומהחשש לבצע אותם.

אז מה באמת קרה? מהו הסיפור של הצהרת בלפור? מהו הסיפור של המנדט הבריטי על ארץ ישראל? מה קרה בתקופת המרד הערבי? מתי החליטה הנהגת הישוב שמדובר כנראה בפתרון של שתי מדינות? מה בדיוק קרה במלחמת העצמאות ומה רצו מדינות ערב להשיג בפלישה? מהו ההישג האמיתי של ישראל במלחמת ששת הימים? ומה בדיוק קרה בכל המגעים שהיו מאז בין ישראל לפלסטינים? ומה נותר עוד לפתור כדי להגיע ליעד שלרגעים נראה שהוא בכלל מחוץ להישג ידינו?

כל זה מוצע בספר. ארוך, מפורט, מעשיר, מלא טבלאות מספרים ומלווה באוסף נפלא של מפות, ובעיקר - רהוט וקל לקריאה. מומלץ מאד”

“ספר אינפורמטיבי, מציג את הסוגיות אומנם בצורה מגמתית יחסית, אך בהחלט מבוססת.
ממליצה בחום!”