“סיפור על צעיר דתי (לא לייט) מיוסר מעט עם זהות לא ברורה ולא מגובשת, שבעקבות תסבוכת במשפחתו עוזב את עירו ואת מולדתו ומגיע לירושלים לבית קרוביו. שם הוא מאמין כי ימצא מרגוע לנפשו ויוכל להתמסר ללימוד התורה בבית המדרש הישן על שם הגר"א שבשכונת שערי חסד. בפועל כאשר הוא מגיע לבית קרוביו הוא מתוודע לשתי נשים, האחת אביגיל בחורה דתייה שמרנית ומיושבת, והאחרת עידית, חילונייה, או אם תרצו 'חופשייה', מתירנית חסרת גבולות (לכאורה). בנוסף ישנם כמובן דמויות משניות נוספות כמו בנימין החוזר בתשובה החרדי הפרוש, יאיר החוזר בשאלה המורד, ענת חברתה של עידית, ההורים המסמלים את הבורגנות הדתית של הדור הקודם ועוד. עד כאן הרקע הפורמלי של הסיפור.
עוד מילה אחת על הצורה של הכתיבה. רצף הסיפור נקטע מידי פעם בפעם על ידי המחבר עצמו שטורח לבאר לקורא מדוע בחר באפשרות כזו ולא באחרת ו/או לספק לקורא מעט הגיגים פילוסופיים, ספרותיים ופסיכולוגיים. המחבר מבהיר שלעיתים הוא בוחר באפשרות לא הגיונית ושאינה יכולה להתרחש במציאות, וזאת למה? "כמספר סיפורים אחזתי בכתיבת האפשרות. כתיבת האפשרות לוקחת את האפשרות הרחוקה והופכת אותה לסיפור. היא מפגישה את גיבורי הסיפור שלה בפגישות פוצעות. הפגישות פוצעות את הגיבורים ומכריחות אותם להוציא לאור את סיפוריהם. הפגישות פוצעות את חוקי ההסתברות שעל פיהם פועלת המציאות ויוצרת פנטזיה ריאליסטית...". אלא שבכך הסיפור מאבד את האותנטיות הכל כך נחוצה בסיפור טוב, ועל כך בהמשך.
משה מאיר, ד"ר למחשבת ישראל, מנסה לבנות בספר מארג של זהויות שונות, מיוחדות, שלא לומר קיצוניות במקצת ואת האינטראקציות ביניהם, כדי לברוא עולם העשוי לתאר את עולמה המורכב של החברה הישראלית בכלל, ואת עולמם של אנשים רבים בפרט, ויש לי יותר מחשד סביר שגם את נפשו החצויה של המחבר בעצמו.
לסיפור יש פוטנציאל גבוה, אלא שלדעתי הוא לא ממומש באופן מלא. הוא לא מצליח לסחוף, הוא לא אמין במקומות רבים, וגם לא תמיד זורם. לא הצלחתי להזדהות עם הדמויות, לא כאבתי את כאבם ולא התייסרתי בספקותיהם. אני חושב שזה בגלל כתיבת האפשרויות האמורה לעיל שיוצרת כתיבה מאולצת מידי, כתיבה שכופה על העלילה את התובנות הפילוסופיות ההגותיות של המחברת בצורה לא ספרותית ולא מחוכמת, ולכן גם לא מאפשרת לדמויות להתנהל בצורה אנושית אותנטית. לטעמי כך לא כותבים סיפור טוב ונוגע. החלק ההגותי יוצא נפסד בשל הרדידות שבה הוא מוצג, והחלק הסיפורי יוצא נפסד בשל הקטיעות וחוסר האמינות של הדמויות והמצבים.
יש בו חן מסוים ויש בו אמירות חשובות. והוא נכתב על רקע שיכול היה להתאים לרבים, חילונים ודתיים, הנמצאים במקום שבו הזהות שלהם מחפשת ומתבוננת וחפה מחד-גוניות נתונה, קבועה ומשמימה. אבל דווקא בשל כך הפיספוס יותר מורגש.”
