דמותה של גולדה מאיר מאז החלה בפעילותה הציבורית הייתה מושא להערצה. בעשרים וחמש השנים שבהן נשאה בתפקידים רמים – שרת העבודה, החוץ, מזכירת "מפלגת העבודה" וראש הממשלה – אהב אותה הציבור והעריך אותה. והנה כיום (2012), יש שיכנוה כ"אחת מראשי הממשלה הגרועות בהיסטוריה של מדינת ישראל"; ויש שיאשימוה כנושאת האשמה העיקרית ב"מחדל" יום הכיפורים. לא זו בלבד, אלא שעם השנים נחשבה למי שמייצגת שליחת ציבור שמרנית, בעל תפיסת עולם פשטנית המחזיקה בדעות קדומות הגובלות בגזענות.
מצאנו, שגולדה הייתה אישיות מרשימה. היה בה משהו חם ואנושי לא מצוי בין פוליטיקאים. היא ידעה לומר את הדברים הנכונים. תמיד תיבלה את דבריה בהומור דק. גברים חיזרו אחריה. חברותיה אהבו להיות במחיצתה. אמירותיה היו ענייניות, היא לא הלכה סחור סחור כיאה לבני מעמדה. היא ניחנה בחוכמת מעשה. היה ברור בדבריה שזו האמת שלה, ואתה הלכה כל הדרך. העולם העריך אותה.
היא הייתה מהאישים שהפכו את ההסתדרות למנוף לקידום החברה; שרת העבודה מהטובים שידעה ישראל, שהצליחה ליצור מערכת חוקים סוציאליים מהמתקדמות בעולם. כשרת חוץ הלכה על פי משנתו של בן-גוריון. בתפקיד ראש ממשלה פעלה ביעילות. השטחים שנכבשו בששת הימים היו בעיניה גבולות בטוחים. היא לא האמינה בשלום. מאחר שהסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה סרבנותה, היא בהחלט אשמה בהתלקחותה. להצדקתה ייאמר כי אף פעם לא השלתה איש. תמיד אמרה שאין היא מאמינה לערבים. לכן החזרת השטחים רק תסכן את ישראל. בראייה נוקשה זו שיקפה את רוח בני דורה שהאמינו בישראל גדולה וחזקה שאיש לא יוכל לה. היא התאימה אפוא לדור ההוא והוא התאים לה.
את הסיבה להבדל הדרמתי שבין דימויה הכושל להצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה, נמצא שגולדה הייתה אחת האישים החשובים יותר בתולדות ישראל בראשיתה.

שם הספר
אשכול - ביוגרפיה
רבין : ביוגרפיה
מנהיגות בעתות מלחמה
מיכאל סלע- פרקי חיים - סיפור חייו מעורר ההשראה של מיכאל סלע, מגדולי המדענים במדינת ישראל