“סיפור חייו, פועלו, ומותו המסתורי של ראול וואלנברג , הוא מסכת ארוכה והפתלתלה של אזרח שוודי צעיר, ממשפחת אצולה עשירה מאוד ומבוססת היטב בכלכלה השוודית.
וואלנברג היה אידאליסט והומניסט צעיר, רק בן 32 כאשר נשלח להונגריה , להציל כמה שיותר יהודים לאחר שכבר שולחו לאושוויץ רב יהודי המדינה חוץ מיהודי הבירה בודפשט .
תובנותיו והפרטים הנגלים מספור חייו בספר זה הם עצומים ולרוב האנשים בלתי ידועים ועל כן ספרו של קרשו ניקרא בשקיקה ובנשימה עצורה עד הדף האחרון ממש.
עובדות מסויימות בספר מסופרות בפעם הראשונה וניתן להגדירן כגילוי, כחשיפת האמת, ואולי אפילו לתת רמז ואולי אף יותר לשאלת העלמותו של וואלנברג בכלא הסובייטי .
בין הגילויים:
שליחותו של וואלנברג להונגריה תחת חסות דיפלומטית ( ציר בשגרירות השוודית), היתה פועל יוצא מעבודתה של ׳מועצת פליטי המלחמה׳, אירגון ממשלתי אמריקני, שזכה לתקצוב של משרד האוצר האמריקני. הגוף הוקם לאחר לחץ אדיר שהפעיל שר האוצר האמריקני הנרי מורגנתאו, על נשיא ארה״ב
פרנקלין רוזוולט.
וואלנברג נבחר למשימה היות והיה דיפלומט מקצועי ובנקאי , והיה בעל יכולת גבוה לשאת ולתת עם הגרמנים, והן בשל היותו בעל ששליטה מושלמת במספר שפות ביניהן: גרמנית, צרפתית, ואנגלית.
משימה נוספת שהוטלה עליו הייתה להלבין את תיקיהם של בני משפחת וואלנברג שעשו הון עתק מיחסי הם הכלכלים עם גרמניה הנאצית, ועם מנהיגיה השונים.
בנוסף לכל הכובעים האלה, נשא וואלנברג קרוב למדי גם את כובע המרגל! ובכך ספר זה מגלה עובדה שהיתה נסתרת ולא ידועה בציבור.
יכול להיות שהוא עבד עבור מספר אירגוני ביון, אבל לא אפרט בנושא הזה כדי לא לקלקל לקוראים העתידיים של הספר.
אהבתי מאוד את דרך פיתוח העלילה של קרשו. בתחילה לא הבנתי את הדרך הפתלתלה של סיפור הארועים, ופחדתי שהסיפור יגלוש לכיוונים שיסרסו את פועלו של ראול וואלנברג למען היהודים.
עד מהרה הבנתי את דרך זו וצורת הכתיבה, שמזכירה קצת דיווח עיתונאי, אך בעיון עמוק יותר אין בדרך הסיפור ובין קריאת עיתון ולא כלום.
הכתיבה קולחת, מאוד קריאה ובשפה פשוטה וישירה, וזהו לדעתי מקור הבלבול.
אהבתי את הדילוגים בין קורות הניצולים ועלילותיו של האיש, ורק לקראת סוף הספר אנו מגלים את מידת הסיכון שהאיש לקח על עצמו ( בשלושת החודשים האחרונים כאשר הסובייטים נלחמו על העיר, עברו אנשי צלב החץ, אנשי המפלגה הנאצית ההונגרית , לחיסול אינטנסיבי של יהודי בודפשט , ואז הדרכון הדיפלומטי של ואלנברג כבר לא נתן לו חיסיון מפני מעצר).
הספר מסתיים בקורותיהם של הניצולים לאחר השחרור ובתאור המאורעות שמכסים את מאבקם של בני משפחתו לשחרור, או לפחות למידע על גורלו של ראול וואלנברג , האיש שהציל יותר מכל אדם אחר, יהודים בזמן השואה.
הספר מסתיים בשאלה ללא תשובה, למה לא היו יותר אנשים מסוגו של האיש , שהרי העולם היה נראה אחרת.
ספר נהדר , הראוי להמצא בכל בית.
טוביה”

“החכמתי מאד מהספר הצנוע הזה. נוספו לי פרטים רבים שלא ידעתי על ואלנברג, פועלו והעלמותו.
השתלשלות הארועים מדהימה בכל אחד משלביו - החל מהמקור לפעולה שהיה בכלל בארה"ב, דרך מיקומה המיוחד של הונגריה - המקום האחרון בו בוצע הפתרון הסופי, דרך פעולותיו המיוחדות ועצמאותו של ולנברג ועד להכרה שהשתלטות הסובייטים על בודהפשט לא הייתה יותר מאשר החלפת דיקטטורה ימנית בדיקטטורה שמאלית. ניתן לראות כאן את תעתועי הגורל או לראות את התהומות אליהם התדרדר המין האנושי באמצע המאה שעברה.
ובתוך כל אלה - אדם מיוחד, שאיש אינו מסוגל להבין מה הניע אותו.
קרשו אינו חוסך את ביקורתו מאנשים שונים לאורך הספר - החל מהנשיא האמריקאי ועד לשינדלר (שלפי דברי קרשו "גם הציל הרבה פחות אנשים וגם הרוויח מעבודת הכפיה שלהם"). הביקורת הזו, שנראית לא "מקצועית" ורלוונטית, הופכת את הספר לכמעט אישי, ורק תורמת לו.
ספר טוב ומעניין שמומלץ לקרוא.”

“ספר מצוין ואפילו חובה.
הספר הוא לא רק על ולנברג אלא בכלל מספר על הכיבוש הנאצי בהונגריה וגירושם של מאות אלפים בניצוח אייכמן ובעזרתה של מפלגת "צלב החץ" ההונגרית,מצמרר כמה שההונגרים היו אכזריים ואנטישמיים לא פחות מהגרמנים.(569,500 מיהודי הונגריה נרצחו בשואה).
סיפורו של ואלנברג, האיש שהציל הכי הרבה יהודים בשואה תוך סיכון חייו וגם מספר כמה סיפורים מרגשים על ניצולים שואלנברג ועוזריו הצילו.”

“ספר בנוסח עיתונאי על אדם מיוחד ולא רגיל.
האדם הוא ראול ולנברג, דיפלומט שוודי בבודפסט ברגעיה הקשים ביותר,השתלטות הנאצים על הונגריה.
ראול ואלנברג עושה את המתבקש מהומניסט כמוהו ומציל אנשים, בעיקר יהודים מהציפורניים הנאציות בהנהגתו של אייכמן.
ההצלה מופלאה ונבונה, לעיתים אם הוא נאלץ להציל חלק מקבוצה, הוא מציל את הדור הבא: ילדים וצעירים.
נכון,כי במידה מסויימת הוא מוגן, ועם זאת אין זה פשוט להציל כ מאה אלף נפשות וזאת בתקופה של בערך שנה, מאמצע 1944 ועד לסיום המילחמה.לפעמים הוא פעל לחילוץ היהודים מהטרנספורט ומהרכבת עצמה.
הוא לא נתן הצהרה לטובת שום נאצי בתום המלחמה, כי הוא היה שבוי אצל נאצים מסוג חדש(ראו בהמשך), וגם, אני מאמין שזה לא היה עולה על דעתו ( ראו קסטנר).
הסיום שלו נורא הוא נרצח כנראה על ידי סטאלין ועוזריו.
סיפור מרתק.
וכאן לוקח קרשו את החומר הזה ועושה ממנו סיפור עיתונאי פשוט,חסר תובנה,אוסף אקלקטי של עובדות ואנקדוטות שאינן משרת מטרה ממוקדת.
חלק מהאנקדוטות מענינות, אבל הן מסיחות את הדעת מהנושא המרכזי וחבל.
דמותו של ולנברג אינה בהירה יותר בתום הקריאה ואלמלא גדלות המעשה, הרי זה היה הופך לסיפור בנאלי.חבל.
בכל זאת למדתי משהו בספר זה.
על החידה של עלית הנאצים והפיכת "בני תרבות של גתה ואחרים לחיות, אומר ויזנטל ( ע 37)"..לכמה מהם היתה ילדות מוקדמת טובה ולכמה לא. כמעט כולם קבלו חינוך דתי, לאיש מהם לא היה תיק פלילי(לא מדויק),ובכל זאת הם נעשו רוצחים- רוצחים מומחים מתוך הכרה ואמונה. זה היה כאילו כשהם לבשו את מדי האס-אס הם תלו בארון את המצפון שלהם..".”