שלומית וישראל מירון מספרים על שני חברים טובים:
ארנון הבוקר ובילי הכלב, על פרידה שנכפתה עליהם ועל מפגש מחודש מלא שמחה ואושר; ובתוך כך פותחת צוהר לקיבוץ בימים עברו – עולם שהיה ואיננו עוד.

על גב הספר כתוב כך:

“שָׂפָם גָּדוֹל מִתַּחַת לָאַף הַמַּסְתִּיר אֶת הַפֶּה,

הִתְפַּרְצֻיּוֹת שֶׁל צְחוֹק וְשִׂמְחַת חַיּיִם הַנּוֹבְעוֹת מֵאֹפִי טוֹב וְנוֹחַ,

תַּלְתַּלִּים שֶׁיּוֹרְדִים מֵהָרֹאשׁ עַל הַמֵּצַח וְכִמְעַט מְכַסִּים אֶת

הַמִּשְׁקָפַיםִ, שֶׁיּשֵׁ לָהֶם עֲדָשׁוֹת עָבוֹת’, יָכוֹל לְהַתְאִים רַק

לְאַרְנוֹן…

כְּמוֹ שֶׁאַרְנוֹן הָיָה מְתֻלְתָּל וְשָׂעִיר, כָּךְ הָיָה גַּם הַכֶּלֶב בִּילִי!

כֶּלֶב פּוּדֶל מְתֻלְתָּל שֶׁתַּלְתַּלָּיו הִסְתִּירוּ אֶת עֵינָיו הַנּוֹצְצוֹת

וְאֶת שְׂפָמוֹ.”

שלומית וישראל מירון

שלומית: ישראל, שמעת? ישראל: כל פעם שאת אומרת "שמעת?" אני קופץ לדום. שלומית: רוצים שנספר על עצמנו לדף סופר בסימניה. ישראל: גדול עלינו..... דף סופר! כולו רצינו לספר ספורים שחבל שישכחו. שלומית: כן, חווינו לא מעט במשך חמישים שנותינו המשותפות. ישראל: את באת מתל אביב ואני באתי מצפת ונפג... המשך לקרוא

שם הספר
בין מטאטא לשוקת - דיוקנו של קיבוץ