שלומית: ישראל, שמעת?
ישראל: כל פעם שאת אומרת "שמעת?" אני קופץ לדום.
שלומית: רוצים שנספר על עצמנו לדף סופר בסימניה.
ישראל: גדול עלינו..... דף סופר! כולו רצינו לספר ספורים שחבל שישכחו.
שלומית: כן, חווינו לא מעט במשך חמישים שנותינו המשותפות.
ישראל: את באת מתל אביב ואני באתי מצפת ונפגשנו בקיבוץ.
שלומית: שם נשארנו עד היום!
ישראל: באותו קיבוץ?
שלומית: מה פתאום? אבל הרוצה לדעת כדאי שיקרא את הספר שלנו.
ישראל: את מתכונת ל"בין מטאטא לשוקת". מאיפה בא לך השם הזה?
שלומית: מהרעיון המרכזי של הספר – המתח שיצרה ההפרטה בקיבוצים, בתפיסת החיים השיויונית
בארץ... פעם היינו מטאטא – ישר זקוף! היום אנחנו שוקת! משהו שלכשעצמו הוא כלי ריק
ישראל: אל תהיי כל כך פסימית. הספר הוא אופטימי וצבעוני ומחמם לב. ישראל במיטבה. למען האמת זו
מטאפורה משעשעת. לא משהו בנוסח: בXXX הקמנו את האוהל הראשון וכו'
שלומית: שוב נסחפת! ביקשו שנספר על עצמנו לא על הספר!!
ישראל: מה כבר יש לספר על עצמנו?
שלומית: שיש לנו קרחת, שהיית קאובוי, שגדלת זיתים והיום אנחנו פנסיונרים
ישראל: ולמה על עצמך את לא אומרת דבר?
שלומית: על עצמי? עלינו? מוזמנים לבית-ניר להכיר אותנו.