שלומית וישראל מירון

שלומית וישראל מירון

סופר


שלומית: ישראל, שמעת?
ישראל: כל פעם שאת אומרת "שמעת?" אני קופץ לדום.
שלומית: רוצים שנספר על עצמנו לדף סופר בסימניה.
ישראל: גדול עלינו..... דף סופר! כולו רצינו לספר ספורים שחבל שישכחו.
שלומית: כן, חווינו לא מעט במשך חמישים שנותינו המשותפות.
ישראל: את באת מתל אביב ואני באתי מצפת ונפגשנו בקיבוץ.
שלומית: שם נשארנו עד היום!
ישראל: באותו קיבוץ?
שלומית: מה פתאום? אבל הרוצה לדעת כדאי שיקרא את הספר שלנו.
ישראל: את מתכונת ל"בין מטאטא לשוקת". מאיפה בא לך השם הזה?
שלומית: מהרעיון המרכזי של הספר – המתח שיצרה ההפרטה בקיבוצים, בתפיסת החיים השיויונית
בארץ... פעם היינו מטאטא – ישר זקוף! היום אנחנו שוקת! משהו שלכשעצמו הוא כלי ריק
ישראל: אל תהיי כל כך פסימית. הספר הוא אופטימי וצבעוני ומחמם לב. ישראל במיטבה. למען האמת זו
מטאפורה משעשעת. לא משהו בנוסח: בXXX הקמנו את האוהל הראשון וכו'
שלומית: שוב נסחפת! ביקשו שנספר על עצמנו לא על הספר!!
ישראל: מה כבר יש לספר על עצמנו?
שלומית: שיש לנו קרחת, שהיית קאובוי, שגדלת זיתים והיום אנחנו פנסיונרים
ישראל: ולמה על עצמך את לא אומרת דבר?
שלומית: על עצמי? עלינו? מוזמנים לבית-ניר להכיר אותנו.

1.
"בין מטאטא לשוקת" הוא ספר העוסק בקו התפר העובר בין הקיבוץ הישן לזה של ימינו. המטאטא - מייצג את הקיבוץ של פעם. הקיבוץ האידיאולוגי. השוקת - מייצגת את הקיבוץ לאחר שהופרט ונעשה גמיש יותר ונזיל. הדיאלוגים בין השניים מלווים ב"סיפורי מקום", בהגיגים של חכם סיני ותלמידיו שגויסו על ידי הכותבים ישראל ושלומית מירון לספר את סיפורו של קיבוץ בית-ניר במלאות 50 שנה להיווסדו, ואגב כך דנים ומתווכחים בשאלה: למי שייך דיוקן הקיבוץ - למטאטא או לשוקת. ...

2.
שלומית וישראל מירון מספרים על שני חברים טובים: ארנון הבוקר ובילי הכלב, על פרידה שנכפתה עליהם ועל מפגש מחודש מלא שמחה ואושר; ובתוך כך פותחת צוהר לקיבוץ בימים עברו – עולם שהיה ואיננו עוד. על גב הספר כתוב כך: “שָׂפָם גָּדוֹל מִתַּחַת לָאַף הַמַּסְתִּיר אֶת הַפֶּה, הִתְפַּרְצֻיּוֹת שֶׁל צְחוֹק וְשִׂמְחַת חַיּיִם הַנּוֹבְעוֹת מֵאֹפִי טוֹב וְנוֹחַ, תַּלְתַּלִּים שֶׁיּוֹרְדִים מֵהָרֹאשׁ עַל הַמֵּצַח וְכִמְעַט מְכַסִּים אֶת הַמִּשְׁקָפַיםִ, שֶׁיּשֵׁ לָהֶם עֲדָשׁוֹת עָבוֹת’, יָכוֹל לְהַתְאִים רַק לְאַרְנוֹן… כְּמוֹ שֶׁאַרְנוֹן הָיָה מְתֻלְתָּל וְשָׂעִיר, כָּךְ הָיָה גַּם הַכֶּלֶב בִּילִי! כֶּלֶב פּוּדֶל מְתֻלְתָּל שֶׁתַּלְתַּלָּיו הִסְתִּירוּ אֶת עֵינָיו הַנּוֹצְצוֹת וְאֶת שְׂפָמוֹ.” ...






©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ